בתי קולנוע שכבר אינם ולאפה שתופחת בטאבון. העיר של מתן יאיר

מתן יאיר, בן 46, הוא במאי, סופר ותסריטאי שחתום על הסרט המעולה "פיגומים" ועל הסדרה הנהדרת "אחד על אחד", וכעת מציג בבתי הקולנוע סרטו החדש "חדר משלו", ולפי מבקרת הקולנוע שלנו זו יצירתו הטובה ביותר, ואם היא אומרת אז זה בוודאות נכון. רוצו לראות אותו בקולנוע (אפשר גם לדווש או לקחת מונית אם קשה לכם לרוץ).

>> הם אוהבים קולנוע יותר מכולכם. הם אוכלי סרטים. וזאת העיר שלהם
>> העיר של יסמין קיני: סלון לארח בו וריח ממסטל של לחם

1. שכונת התקווה

אחי הגדול כבר גר כמעט עשרים שנה בארצות הברית והדבר שאליו הוא הכי מתגעגע זו הלאפה של שכונת התקווה. הוא מכין אותי שבועות לפני, שמשדה התעופה, לא משנה באיזו שעה, אנחנו יורדים בקיבוץ גלויות ועוצרים לשיפודים. הוא מבקש שאגיע לאסוף אותו רעב. הוא מזמין עוד לאפה בלי למצמץ ואומר לי "תרביץ". אני מנסה לשמור ואומר חצי מנה, אבל בתקווה אין דבר כזה חצי מנה. החשבון מגיע ואחי משלם בדולרים. על הקירות תמונות של זוהר ארגוב, ניקולאי קודריצקי, עופרה חזה, פרס ורבין זיכרונם לברכה. אנחנו נעמדים ליד הטאבון לראות את הפיתות נדבקות ותופחות. שלושים שנה ולא משתנה פה כלום, הוא אומר לי ומבטו מאושר.

המקום הכי טעים בתל אביב. חפלת לילה לבן בשכונת התקווה (צילום: דין אהרוני רולנד)

 2. בתי הקולנוע שאינם  

בתי הקולנוע שהיו ואינם עוד תמיד עושים לי צביטה בלב. כיכר אתרים הוא בשבילי קולנוע שחף שבמנהרה של הכיכר, מתוך הרכב, אפשר היה לראות את הים וגם את כרזת הסרט שמישהו או מישהי ציירו ביד אומן. בקולנוע שחף ראיתי את "JFK" המופתי של אוליבר סטון. את הסרט "וונדרלנד" של מייקל וינטרבוטם ראיתי בקולנוע הוד שעל רחוב דיזנגוף בשבת בצהריים וכשיצאתי ממנו חשבתי לרגע שאני בלונדון האפרורית. את "רוקד עם זאבים" ראיתי בקולנוע צפון ואת "פילדלפיה", לא רחוק מהירקון, בקולנוע דקל שבבבלי.

3. שדרות ח"ן // שדרות בן גוריון

אחותי הגדולה הייתה גרה תקופה בדירת חדר בשדרות ח"ן. היא הייתה מתניידת בעיר על אופנוע ותמיד חשבתי בגלל זה שהיא אמיצה. הייתי מבקר אותה לפעמים והיא הייתה מראה לי את העיר. היינו מתחילים בשדרות ח"ן מספר שלוש ויורדים עד לכיכר רבין ובדרך העצים וחלונות הבתים מתמזגים זה בזה, ומשם חולפים באחים גרין ומביטים בכריכות המוצגות בחלון, עוברים בתולעת ספרים, קונים מאפה בטורטה דלה נונה וממשיכים משם לשדרות בן גוריון עד לכיכר אתרים וחזרה. היום היא עם ילדים ואני עם ילדים. ההליכה הזו התרחשה לפני עשרים וחמש שנה ואני עדיין משחזר אותה בדמיוני.

העצים והחלונות מתמזגים. שדרות ח"ן (צילום: shutterstock)

4. גילמן 

התחלתי ללמוד בגיל 19, זמן קצר אחרי התיכון, ועדיין גרתי בהרצליה. נסעתי בקו 24 לבניין מדעי הרוח. אחד הדברים שהכי אהבתי באוניברסיטה היו הפסקות בנות חצי שעה. הייתי שוכב על הדשא – הכי קלישאה – ועוצם עיניים בשמש. אני זוכר את הכיתות, את המרצים, את מכונות הצילום, את הציונים שהיו תולים על הלוח ליד המזכירות ופעם אחת אפילו לא שאלתי את עצמי למה זה טוב ללמוד ספרות והיסטוריה. הייתי צעיר וישבתי רוב הזמן לבד, בזמן ששמעתי את פרופסור מנחם פרי מדבר על מלאות ריאליסטית. את החברה הראשונה שלי הכרתי בגילמן בתחנות יסוד של תרבות המערב. הכיתה הייתה קטנה ומלאה וכל השיעור רק הסתכלתי על ידיה של מי שישבה לידי ובזווית העין ראיתי את כתב ידהּ, ולפתע כתבה על הנייר: "מעניין?"; היא גרה ברחוב גרץ וזו הייתה הפעם הראשונה עבורי שהייתי בתוך דירה בתל אביב עם החללים הגדולים של כל חדר, התקרה הגבוהה, מרפסת צרה ונעימה. אחרי חודשיים נפרדנו. אמא שלה אמרה לה להתחיל לשבת בהפסקות בפקולטה למחשבים.

כן, זה לא גילמן, אנחנו יודעים. אוניברסיטת תל אביב (צילום: שאטרסטוק)

5. הצד המזרחי של דיזנגוף סנטר

בצבא שירתתי כמתנדב במפקדת חיל הים. הסתובבתי עם כובע קש רחב שוליים על הראש והייתי מכוסה כולי. היה לי פטור מלהיות בשמש בגלל מלנומה שהתגלתה לי בתיכון. לא הייתה לי טירונות והמסע הכי ארוך שעשיתי היה לדיזינגוף סנטר לראות סרט חדש בשם "שבעה חטאים" של דיוויד פינצ'ר. התחיל להחשיך והלכתי מקפלן על דיזינגוף ובירידה לקינג גורג' אורות העיר ופנסי המכוניות החלו להידלק. לא הכרתי את תל אביב והלכתי לאיבוד בין שני הבניינים של הסנטר ומצאתי את עצמי משוטט בבניין המזרחי, הפחות עמוס, היותר אפל, היותר אבוד. עד היום זה החלק של הסנטר שאני הכי אוהב.

איסט סייד לנצחחחחח. דיזנגוף סנטר (צילום: שאטרסטוק)

המקום הכי לא אהוב בעיר

על רחוב רידינג בתל אביב סמוך לבית ספר "אלונים" שוכן מעבר ארוך וקסום המחבר בין רחוב רידינג לבין רחוב ברזיל עם עצי בונגוויליה, וספסלי ישיבה לאורכו. בחורף יכולת לעצור לרגע ולנשום. העירייה צבעה את הרצפה בצבע ירוק מזעזע ודפקה עמודים לאורכו לצורך שביל אופניים לכמה ילדים שרוכבים על קורקינט חשמלי.  

כך זה נראה ב-2018. השביל ברמת אביב (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מאז השבעה באוקטובר לא הייתי באף אירוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הטור של רות אלמוג ב"הארץ". רות מסתכלת ממעוף הציפור על חייה, על אנשים שחצו את דרכה והיא את דרכם, ספרים שהתגלגלו מפה לשם, הקדשות שקיבלה, זיכרונות וחוויות ממפגשים אנושים ועם נופים בארץ ובעולם. התיאור שלה מעניק תחושה שיבואו זמנים אחרים, שהכול חולף והתקופה הנוכחית תהיה עוד פיסה מחלקים רבים בחיינו.     

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל הספורטאים וספורטאיות שמתכוננים ומתכוננות לאולימפיאדת פריז 2024 ומיד אחריה לאולימפיאדה הפרא-אולימפית. בשנה הרת גורל למדינה, אנשים שהתכוננו פרק זמן ארוך מחייהם לתחרות ולרגע חד פעמי שבו יממשו ויוציאו לפועל את כישרונם, את יכולתם הפיזית והמנטלית, בשנה שבה הזמן האישי והזמן הלאומי נפגשים. אני מעריץ אותם.   

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת "רפואת רחוב" שפועלת בתל אביב ומעניקה שירותי רפואה ואוזן קשבת לדיירי רחוב, והגוף השני הוא עמותת על"ם לנוער במצוקה.   

מה יהיה?
בדמיון שלי, כשיש שאני אנשים שמפחדים, הם רק צריכים לתת יד אחד לשני כדי להתגבר על החושך, הדאגה והלא נודע. אני חושב שרבים מאתנו פחדו ואולי עדיין מפחדים מכל מה שקרה וקורה, ובצד השני יש גם כן אנשים שפחדו ועדיין מפחדים, וברגע כזה, במצב כזה, צריך למצוא את הדרך להושיט יד ולהתגבר יחד על הפחד הזה. אני חושב שחיל המודיעין צריך להשקיע את אותו מאמץ לא רק בלמצוא טרוריסטים אלא גם למצוא את אנוואר סאדאת הבא ואת המלך חוסיין הבא, אנשים שאיתם נוכל לעשות שלום.