סלון לארח בו וריח ממסטל של לחם בריא. זאת העיר של יסמין קיני

>> יסמין קיני, נולדה בסן פרנסיסקו, גדלה בתל אביב מגיל 8 וכבר 25 שנה מביימת ויוצרת סרטים וסדרות דוקומנטריות, ובמקביל יוצרת סרטים ניסיוניים שמשלבים שירה וקולנוע (סרטי שירה). בעשור האחרון אוצרת קיני את התוכנית "סרטים בעקבות משוררים" בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואומנות שיתקיים זו השנה ה-15 במוזיאון תל אביב לאמנות ובסינמטק (27-23 באפריל). תוכנית חדשה באוצרותה של סרטים שנוצרו בשנה האחרונה תוקרן בפסטיבל הקרוב (חמישי 25.4 19:30)

>> אופות את תל אביב: אימפריית בבקה בייקרי בידיהן. וזאת העיר שלהן

הגעתי לתל אביב בגיל 8  ומהר מאוד הרגשתי בה בבית. כילדים שוטטנו הרבה ברחובות ובחצרות הבתים, בשדרות המוזנחות שלה, בנווה צדק שהייתה מנוקדת הריסות ומשטחי חרציות וכמובן בים. גדלתי בצפון הישן ואז, אחרי שנים מעבר לים ועשרים שנות גלות בגבעתיים, חזרתי הביתה. אבל הפעם ליפו. 

1. חוף גבעת עלייה / עג'מי 

ילדות בתל אביב זה הרבה ים. הים של ילדותי היה דווקא חוף הילטון וחוף שרתון וקצת מציצים ואפילו החוף הנפרד של הדתיים, שהיינו מתגנבות אליו כאילו אינו שלנו. עכשיו הים הוא רקע להליכות או ריצות על הטיילת. החוף שאני הכי אוהבת להסדיר בו נשימה הוא חוף גבעת עלייה. בטרסות שמעל הציליות של החוף יש קצת דשא רך, שאם הוא נקי אז אפשר להשתרע עליו בלי מגבת. בקיץ, כשב"קסיס" פותחים מוקדם, אפשר לקנות בטייקאווי שייק או אמריקנו קר ולשבת מול הים הפתוח.

בואו אלינו לים. חוף גבעת עלייה (צילום: שאטרסטוק)

2. קווין קפה

בזכות הרק"ל (או הדנקל מה שתעדיפו) גיליתי את בית הקפה הכל כך יפואי הזה. מאחורי הדלפק תמיד נשים מגניבות וחייכניות במידה הראויה. QUEEN CAFFE הוא מקום מהסוג שנוח לנהל בו שיחה צפופה עם חברה טובה על דברים שלא תגידי אפילו לפסיכולוגית שלך. הקפה מעולה, העוגיות תוצרת בית נמסות בפה, וכשהרק"ל חולפת לה אפשר לדמיין שאנחנו ב– יפו. איפה עוד נהיה? שדרות ירושלים 79

הכי יפו שיש. קווין קפה (צילום: יסמין קיני)

3. לחם אביגיל

על רחוב יהודה הימית, שסובל בימים אלה מעודף פיגומים, בין המספרה של נוער יפו לבין עוד מספרה שכתוב עליה לגברים ונשים אבל תמיד מסתפרים בה גברים, מתחבאת מאפיה קטנה: לחם אביגיל. בזכות המאפיה עומד ברחוב ריח ממסטל של לחם טרי ובריא, כזה שמציף הריאות ודורש פרוסה (עכשיו!); זה ריח שאין לי יכולת לעמוד בפניו ולמרבה המזל לא צריך. הלחמים של אביגיל שווים כל ביס, אפילו רק עם שמן זית. המועדף עלי הוא לחם פנאן עם קמח טף ואגוזים, וגם לחם פרעצל מקמח לבן לימים בהם אני פחות מתאמצת. יהודה הימית 33

לי כל גל נושא מחמצת. אביגיל אבשלום דהן מלחם אביגיל (צילום: אביחי מזרחי)

4. הסלון של פועה

פועה של שוק הפשפשים פתחו "סלון", חדר שמיועד למי שרוצה לשבת עם המחשב בשקט ולעבוד או עם עוד אנשים בפגישה שקטה. הטריק היפה הוא שלא מחכים לשירות אלא יש קיוסק אוטומטי שאפשר להזמין בו שתיה ואוכל בתעריף מוזל ולשבת כמה שרוצים. כיף לארח בסלון של פועה. לא צריך להכין כלום ולא לשטוף כלים ועדיין יש פרטיות ושקט באופן יחסי. המינוס היחיד שהסלון נסגר מוקדם – בסביבות 18:30. מצד שני זה בדיוק הזמן לעבור לשאפה בר ולהזמין דרינק. רבי יוחנן 8

5. בית האנסמבל "תוצרת בית" 

אנסמבל "תוצרת בית" הוא האנסמבל של אחותי המוכשרת אביגיל רובין, והבנזוג המוכשר לא פחות יואב ברתל. יותר מעשור שהם יוצרים תיאטרון פרינג' ותיאטרון מחול וגם הצגות ילדים מופלאות. כל היצירות שלהם, למבוגרים ולילדים, יפות לעין ומרחיבות את הלב. לא רק אני אומרת – הם זכו במלא פרסים. שנים הציגו ברחבי העיר והארץ ועכשיו סוף-סוף יש להם בית משלהם בקריית המלאכה – אחת השכונות שעושות את העיר למה שהיא. כיאה לשם "תוצרת בית" הם שיפצו במו ידיהם את הסטודיו הזה ועכשיו בין האומנים והאומניות שבבניין יש גם בית לתיאטרון מחול וחינוך. שביל המרץ 3, קומה 3

אין כמו תוצרת בית. אנסמבל תוצרת בית (צילום: יסמין קיני)

מקום לא אהוב בעיר

מה שאני פחות אוהבת (אפשר לומר שונאת) זה רימוני הלם שמתפוצצים בחנות של המתוקים מתחת למרפסת שלי ביהודה הימית, שריפת בית הקפה "דאבל אספרסו" על הפינה של שדרות ירושלים וחלונות ראווה שבורים של "מוראד" – חנות שיש בה הכל חוץ מירקות (את זה תמצאו אצל שם-טוב). כל זה מתנקז לשאלה: למה המשטרה והסיירת של העירייה נשארים להם על רחוב יפת ומציקים לכולם על תעודות זהות וחנייה? מילא היו עוצרים את האופנוענים שהטסטוסטרון הרג להם את הזהירות, אבל גם את זה הם לא עושים.

הלב של יפו נשרף. קפה דאבל אספרסו (צילום: מערכת טיים אאוט)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ראיתי באיחור את יצירתו של אוהד נהרין, "2019", בביצוע אנסמבל בת שבע. התיישבתי בחשש בשורה ראשונה. קצת קרוב מדי, חשבתי. נזכרתי שהזהירו אותי שהרקדנים נוגעים בקהל. אוי, חשבתי. ואז המופע התחיל והייתי כל כך מהופנטת. הקירבה איפשרה לי ממש להתאהב ברקדניות וברקדנים. כשהזיעה שלהם ניתזה עלי הרגשתי חלק מהיצירה. עד כדי כך. יצאתי בתחושה שכל עוד יש מחול כמו "2019" שווה להמשיך לנשום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סרטי השירה שהוגשו השנה לתוכנית שאני אוצרת בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואומנות מוכיחים שהמלחמה לא השתיקה את המוזות. הגעתי לצפות בהם בתוך הכאוס, הכאב והעצב שמסביב, עם אי וודאות אם יהיה או לא יהיה פסטיבל כי "אולי זה לא הזמן". הסרטים הקצרים שמחברים בין שירה וקולנוע צעקו אלי מהמסך: "זה תמיד הזמן ליצירה!"; אז ככה יצא שדווקא השנה על רקע המלחמה התוכנית של "סרטים בעקבות משוררים" עמוסה ביצירות חדשות, מרגשות ועוצמתיות. חלקן קשורות למלחמה וחלקן לא. מביאות מילים של משוררים מהארץ ומהעולם ובעיקר עוזרות לעבד את מה שאנחנו עוברים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בית של סולידריות, שפועל מאז אוקטובר 2021 בבית רומנו, הוא מקום שיש בו מגוון פעילויות מחלוקת סלי מזון לאוכלוסיות חלשות ועד סדנאות חינוכיות ואירועים לכל מי שסולידריות אנושית היא משהו חשוב עבורה. כל הא.נשים באירגון הזה הם מקסימים.ות ונעימים.ות וזו תמיד זכות גדולה להצטרף אליהןם ולתת. 

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בחצי שנה האחרונה גרה במלון ג'ו שטיבל, לא רחוק מתיאטרון תמונע, אישה מעוררת השראה בשם דניאלה ברק בר צור. היא חברת קיבוץ בארי, מחנכת ומורה לספרות, שהפכה תל אביבית בעל כורחה אחרי שניצלה בעור שיניה יחד עם בן זוגה מוטי בשבעה באוקטובר. אני רוצה להרים לדניאלה שאיבדה תלמידים, חברות, קהילה ובית ועדיין יש בה כוחות להיאחז בכל מה שתל אביב יודעת להציע – ולחיות.

מה יהיה?
בקיץ יהיה חם ודביק. ובכל זאת נאהב את העיר הזו.