>> סברינה צגלה (כדאי שתעקבו) היא אדריכלית ואוצרת, חברת הצוות המייסד ואוצרת בכירה בבית ליבלינג.בשבוע הבא (18.6) תיפתח התערוכה "מורשת העתיד", שהיא אוצרת יחד עם האדריכל והחוקר פרידריך פון בוריס מאוניברסיטת המבורג לאומנויות. התערוכה היא פרויקט מחקר אדריכלי קולקטיבי, המבוסס על סדרת דיאלוגים עם 28 אדריכלים ואדריכליות מקומיים, שהתבקשו לדמיין אילו מרחבים, מבנים ורעיונות ייחשבו בעתיד למורשת של תל אביב-יפו. במציאות של מלחמה מתמשכת, הניסיון לדמיין עתידים אפשריים ואתמולים משותפים הופך מורכב יותר ויותר, אך גם חיוני מתמיד.

>> חומוס לסיס בכרם התימנים ובניין הסרג'נט פפר // העיר של נעם ליאור
>> גן עדן לתבלינים והדבר הכי קרוב לפאב // העיר של עומר בולנז'ר כהן
>> מרחב קווירי גאה ומקום להרגיש בו שייכות // העיר של אמירה תורתי

1. בית ליבלינג

בית ליבלינג הוא הבית השני שלי. בתערוכה הראשונה שאצרתי לפני 10 שנים, מיקמתי מדבקות ברחבי הבניין. על אחת המדבקות בחדר המדרגות היה כתוב "שטיח אדום", ועל אחרת על גדר ליד עץ הפיטנה בגינה היה רשום "העץ ששתלתי עם סבתא". את הסיפור שמעתי מנכדה של אחד הדיירים הקודמים בבניין. רציתי שהזיכרון הזה יחזור ויהפוך לשכבה נוספת מהחיים בבניין. ברגע שהדבקתי את המדבקות הבנתי מה אני עושה: מפעילה חללים כדי שאנשים יזכרו את העבר וידמיינו עתיד.

פרידריך פון בוריס ואני התחלנו לדבר על התערוכה"מורשת העתיד"רגע לפני שבעה באוקטובר. רצינו לשאול מה אנחנו משאירים לדורות הבאים, כאדריכלים, כעיר, כבני אדם. אחרי שבעה באוקטובר השאלה הזו קבלה משמעות נוספת ואולי אף דחופה יותר. הזמנו 28 אדריכלים מקומיים להציע בניינים או תופעות מרחביות שיספרו משהו לבני העתיד על הכשלונות, ההצלחות התקוות והאתגרים של הרגע הזה. התערוכה נפתחת ב-18.6 בבית ליבלינג.
>> אידלסון 29 תל אביב

2. חוף טרומפלדור

המועדף עלי כי יש בו מינימום התערבות, רק חול, מים ושמיים. שאר החופים עמוסים בסככות, מתקני ספורט, שילוט וריהוט עד שהחוף עצמו נעלם. הזמן בים הוא הפוגה מהאינטנסיביות של העיר עבורי, רגע לתת לעיניים לנוח ולמחשבות לנדוד. אני הולכת בבקרים, נושמת לרווחה וחושבת איזה מזל שיש ים ושאני כאן.

3. נחל הירקון ומרכז דניאל לחתירה

בתקופת הקורונה התחלתי לחתור בירקון מתוך צורך עמוק להיות בטבע ובתנועה. הצטרפתי למרכז דניאל לחתירה וגיליתי קהילה עם תחושה חזקה של ערבות הדדית. החוויה של העיר מתוך המים נדירה לגמרי. גיליתי שאנפות טריטוריאליות, שדגים יכולים לקפוץ, ואכן אפרוחי ברווזים שוחים אחרי אמא שלהם בשורה. אני חותרת כמה פעמים בשבוע וזוכה להיות עדה לזריחות, לעונות המתחלפות, לציפורים הנודדות. זה מזכיר לי שאני לא לבד, אלא חלק ממערכת אקולוגית עצומה שיש לה קצב משלה, שאינו הקצב של העיר.

4. בית רדיקל

ממוקם במתחם 3426, בבניין ברוטליסטי יפהפה משנות ה-70 ששימש בעבר כשוק הסיטונאי לדגים. הבניין שופץ ושוקם ברגישות על ידי סטודיו AN+. בית רדיקל הוא מנוע אזרחי, תרבותי וחברתי חשוב בעיר. הייתי שם בסדרת שיעורי מבוא לערבית, בהרצאות ובפתיחות תערוכות. זה מקום שמזכיר לנו שאנחנו חלק מהמזרח התיכון, שאפשר אחרת, וזה בידינו. הייתי הולכת לכל האירועים אם יכולתי, הם תמיד נוגעים בדברים הכי רלוונטים לרגע הזה.
התחייה פינת הרצל תל אביב

5. כיכר הבימה

יש לי יחסים מורכבים עם כיכר הבימה אותה אני חוצה כמעט כל יום. יש בה מרחב פתוח, משאב נדיר בעיר, ושניים מהמקומות היפים בתל אביב: בניין הפילהרמונית האיקוני וגן יעקב הקסום. במלחמה גיליתי שכבה נוספת: הידיעה שיש מקלט בהבימה, בדרך שלי ממקום למקום, הרגיעה אותי. אבל העיצוב שלה קשה, בוהק ומסנוור, אז אני חושבת פעמיים אם לעבור בה או לא. הכיכר השקועה והבריכה מגבילות התקהלות.הרגע הכי מרגש שחוויתי בכיכר הבימה היה בהפגנה נגד האלימות בחברה הערבית, לראשונה ערבים ויהודים צעדו יחד למען אותה מטרה, זה מה שכיכר ציבורית אמורה לאפשר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

העיר בעיצומה של מהפכה, רחובות שלמים משנים את פניהם בקצב מסחרר. הבניין הצמוד לבית שלי עבר תמ"א 38: מתוך תשעה עצים נשאר אחד. עם כל בניין שנהרס נעלמים העצים והצמחייה שהקיפו אותו. ובכיכרות ובשדרות, במקום עצים, צמחיה או גינון אמיתי מניחים דשא סינטטי. ככה נראית עיר הגנים של תל אביב ב-2026.

השאלון:

איזה אירוע תרבות פתח לך את הלב או סידר לך את הראש לאחרונה?
"קול המדינה הבאה"היא תחנת שידור ניידת ופרויקט אומנותי שיזמו עומר קריגר ורומן הלל, והוצגה במסגרת התערוכה "להסתכל אחורה אל העתיד" שאצרה כרמית גלילי בגלריה מגזין III. התחנה הוצבה בשדרות ירושלים ביפו והזמינה יהודים וערבים להציג חזון של שלום ודו-קיום. הקהל ברחוב הגיב גם הוא, היו תגובות קשות, והיו רגעים מעוררי תקווה. בימים שבהם קשה לדמיין עתיד, זה מהלך אמיץ ונחוץ.

איזו יצירה נתנה לך כוח או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הרטרוספקטיבה לרם לוי בדוקאביב 2026 נתנה לי כוח. הסרטים שלו מציגים פלסטינים כאנשים רגילים, לא כאויב עלום, אנשים עם חיים, משפחות וחלומות, ומציאות קשה. ספציפית אהבתי מאוד את הסרט "אני אחמד", שמראה את תל אביב בשנות ה-70 מנקודת מבטו של צעיר פלסטיני. פסטיבל דוקאביב הוא אירוע משמח ומרגש שלא נמנע מאתגרים וקונפליקטים, סמל של שפיות.

לאיזה ארגון את ממליצה לתרום או להתנדב בעת הזאת?
אני ממליצה להתנדב ל"נוכחות מגינה", ארגון שמלווה פלסטינים בגדה המערבית ומגן עליהם מפני אלימות מתנחלים והצבא. זה לדעתי הכי דחוף ברגע הזה.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו?
גלעד קריב, רב רפורמי, חבר כנסת ותל אביבי במקור. הוא מגיע להפגנות, ניפגש עם אנשים, מוקיע בוועדות הכנסת את עוולות הממשלה, נלחם נגד שחיתות. עבורי הוא דוגמה של מה זה להיות יהודי וישראלי , עם חזון של דו-קיום, שוויון וזכויות אדם. הוא ממלא אותי תקווה שעם אנשים כמוהו יש עתיד למקום הזה.

מה יהיה?
למרות שזה לא נראה כך, אני מאמינה שאנחנו פסע משלום.

• העיר שלי
• בית ליבלינג
• חוף טרומפלדור
• נחל הירקון
• בית רדיקל
• כיכר הבימה
• דוקאביב