בית הוא מקום שבו לא כל האנשים אותו דבר. העיר של סלאם ממוש
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: האמנית סלאם ממוש משתתפת בתערוכה שתוצג מחר בדיזנגוף סנטר במסגרת הפנינג יום הפליט הבינלאומי (דוכנים! אופנה! אומנויות! מסיבה!), על בית הקפה שגורם לה להרגיש לא מוזרה ועל הפארק שהוא חלום על העתיד
>> מחר (שישי) יתקיים בדיזנגוף סנטר הפנינג לכל המשפחה לרגל יום הפליט הבינלאומי תחת הכותרת "מפגש יוצר תרבות", ביוזמתם של המרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC), אליפלט, המוקד לפליטים ולמהגרים ונציבות האו"ם לפליטים, והוא יכלול יריד ספרים, אומנויות ואופנה, מסיבה בניצוחו של די.ג'יי דרגם ותערוכת אמנות בהשתתפות נאקה פיטיה, צגאי ברהה, דאוויט ירגאו וסלאם ממוש. כל הפרטים כאן
1. הבית שלי
אני אוהבת את הבית שלי ברחוב הערבה בדרום תל אביב. כי זה בית. הבית הוא המקום המוגן שלי למרות שזה בדרום תל אביב, שאומרים כל פעם בחדשות שזה המקום הכי מסוכן ודברים כאלה. אני מרגישה הכי מוגנת דווקא שם.
2. בית ספר ביאליק רוגוזין
שם למדתי. הגעתי לבית ספר ביאליק רועדת מפחד מכל מה שסיפרו לי, שזה לא בית ספר טוב ושיש שם רק שחורים. גיליתי שזה ממש לא נכון. יש שם הרבה גיוון של אנשים שמגיעים מהרבה מדינות. תמיד הייתי זרה בכל בית ספר שלמדתי בו, ופתאום בביאליק הייתי רגילה, כמו כולם. וה"לא רגילים" היו המורים כי הם היו ישראלים. הם לא היו מורים סטנדרטים. הם היו שונים, יותר קשובים ומכילים. הם רצו לעזור, באו לשם מתוך שליחות. הם עשו את זה נפלא. כל מורֶה ומורָה שם. כשאני חושבת על בי"ס ביאליק אני תמיד חושבת על המורה שלי, אדם גלבוע, שבזכותו אני נמצאת איפה שאני נמצאת. הוא שינה לי את החיים. בזכותו התחלתי לראות את החיים אחרת, או לראות את החיים בכללי, כי לפני כן לא ראיתי. העלייה 49
3. שכונת שפירא
אני אוהבת את שכונת שפירא. אני מרגישה שם מאוד בנוח. אני תמיד אומרת את זה לחברות שלי, בכל פעם שאני עולה על אוטובוס ומוצאת את עצמי בדיזינגוף סנטר או בעזריאלי, למרות שזה עדיין תל אביב, כשרוב האנשים הם אותו דבר, זה קצת מלחיץ אותי. וכשאני באה לדרום תל אביב וספציפית לשכונת שפירא, אני מרגישה כאילו הגעתי לבית. אני רואה פתאום אנשים מכל מיני סוגים. אני לא מרגישה מוזרה. אני מרגישה נורמלית כמו כולם.
4. קפה שפירא
אני אוהבת את בית קפה שפירא. אני לא היפסטרית אבל אני אוהבת הרבה אנשים שונים ומעניינים, ואני רואה את זה שם. אני אוהבת גם את התדר, את כל טיפוסי האנשים שיש שם, אני מרגישה שם בבית. אני אוהבת מקומות שיש שם אנשים שונים ושיש גיוון. כשאין גיוון אני מרגישה מוזרה ולא מתאימה. רלב"ג 15
5. פארק הירקון
אני עושה בייביסיטר לילדה וההורים שלה גרים ליד פארק הירקון. אנחנו הולכות שם לגינה שבפארק לשחק. שם זה כולם אותם אנשים. אין גיוון. אבל ברחוק, בעתיד, אני כן שואפת להיות ברמת חיים כזאת של שקט ואשכרה פארק עם מתקני שעשועים, דשא לא סינתטי, בתים יפים ונורמליים, לא חדר מחסן. אמנם האוכלוסיה שם אותו דבר, אבל נראה לי שזה בסיסי שלכל אחד תהיה רמת חיים כזאת. אני אוהבת את פארק הירקון.
>> יריד יום הפליט הבינלאומי יתקיים מחר (שישי, 16.6) בדיזנגוף סנטר (קומה מינוס 1, בוטיק המעצבים). עוד פרטים כאן
