עמיר לב לוקח אותנו לטיול ברחבי תל אביב. זאת העיר שלו

אני חי בגליל כבר 24 שנים, ותמיד ארגיש בבית בתל אביב. מכיר את הרחובות ואיך לנסוע אליהם, מכיר את הריחות, את החנויות. לפעמים אני חושב שאני יכול לזהות אנשים שרק מבקרים בשכונה אבל עם השנים, כשאני בא לעיר, למרות הזיכרונות – אני מוצא שיש מעט מקומות בשבילי שאני יכול בהם להרגיש בנוח ואפילו לשכוח את עצמי מרוב איזה נוחות נפשית.

כמו משהו מהגליל, ולא סתם עמיר עובר שם. קפה שפירא (צילום: יפעת יוגב)

לרוב אני מגיע לרכבת ההגנה בבקר והולך ברגל, יורד במדרגות של לבנדה. לפני המדרגות יש את חסרת הבית עם הכלבים, אני קונה לה סנדויץ' טונה. פעם שאלתי אותה, וזה מה שהיא אמרה. טונה וסודה. אחר כך יורד עד סלמה, ושם חותך והולך דרך רחוב ראב"ד. אני עובר ליד הבית של אילן חבר שלי, שעוד ישן ב-8 בבוקר. אני עובר ומסתכל למעלה לדירה, הרבה פעמים אני מדמיין שאני רואה אותו ישן. יודע שב-9 יתעורר וישתה הפוך עם שוקולד 80 אחוז מול האייפד.

אני עובר דרך קפה שפירא (רלב"ג 15), ויודע שגם אסף המקסים שמוכר שם ירקות ופירות וכולו לב, עדיין לא הגיע. אבל אני רואה את הארגזים של אסף, ואני ממשיך. הרחובות שומעים את המגפיים שלי. רק כשאני ממהר אני שם לב לרעש. אני מגיע למסילת ישרים, מרגיש שם בבית. העיניים נפגשות עם מי שבא ממול, ויש חנות באלכסון לקפה גרגר (מסילת ישרים 48) שמשמיעה את בומבינו. תמיד אני פונה ברחוב מאור הגולה, תמיד אני חושב על השם של הרחוב. בחורף אני עוצר במכולת וקונה וודקה בבקבוקון של מטוס ,לפני הקפה מוריד אותו ורק מהעניין אני מרגיש שאני חי לגמרי. במאור הגולה אני עובר ליד הבית של טדי, תמיד גם בלי הוודקה, אני אומר בקול בוקר טוב טדי. אני יודע שטדי ישן ואני אוהב את טדי ואת הדירה שלו. אני מגיע לשדרות הר ציון ונכנס לקופי לאב (הר ציון 108). האיש המקסים עם הסיפור העצוב על הבן שלו שתלוי בתמונה ליד הדלפק, אני תמיד מרגיש יראת כבוד אליו איך הוא ממשיך ועם חיוך ומשפטי מפתח קבועים ללקוחות קבועים. תמיד דיבור קטן ושני קפה ומשם אני מתחיל לעבוד.

בדרך כלל הפגישות והחזרות הם באזור הזה של שוקן-שפירא-קרית שלום. כבר שנים אני מסתובב שם. יש אפילו איזה רפד שנהייתי אצלו קבוע בעין, והתחלנו לברך אחד את השני כשאנחנו נפגשים. ויש עוד כמה, רובם לא מתארים לעצמם שאני שר שירים או שבערב אני חוזר לגליל, ואני מאושר מכמות ה"בקר טוב" ו"מה שלומך" שהולכת וגדלה עם השנים. יודע שטעים בשוק הכרמל, יודע שיש בתי קפה כמו באירופה. יודע שהמנזר והסילון עוד עובדים, יודע שאתרגש אם אעבור ברחוב מאז"ה 16– שם אחרי תקופה ארוכה של ריקנות פתאום קיבלתי איזה כיוון שהלך והשתלט עלי, שיום אחד מצאתי שם את האהבה הזו שלא ידעתי שיש אותה. אבל אם אני לא חייב, לא מגיע לשם.

אני יורד בהגנה, שוקן, שפירא, קריית שלום, חוזר בחושך ברגל. עוצר בהגנה 20 מתחת לבניין שמירי הייתה גרה, ולמרות שידעתי שאנחנו נפרדים, לא הצלחתי אף פעם להרגיש את זה אז. כמו שיש כאלה שנוסעים לקבר של ג'ים מוריסון, גם אני מקפיד לעבור את התחנה עוד כמה בתים, עוצר ליד הבית, חושב על מירי. לפעמים אני שם אבן על הגדר של הבניין, חוזר לתחנה, עולה על הרכבת ושם אוזניות.

עמיר לב יופיע במועדון הבארבי (קיבוץ גלויות 52) ביום רביעי הבא, 31.5, במופע בו יחזור לשירי אלבום המופת "לפעמים אני מאושר". לפרטים נוספים וכרטיסים