מקום שמרומם את הנפש וריח שמחזיר לילדות. העיר של שי גבסו

שי גבסו, זמר ושחקן ואבא די טרי, מככב ב"עקומים" (הלהיט הבינלאומי של מרטין שרמן, "Bent") הוותיקה והמצוינת של תיאטרון הבימה, העוסקת ברדיפת גייז בגרמניה הנאצית, וחוזרת לארבע הצגות חגיגיות וחד-פעמיות לכבוד חודש הגאווה, למשך ארבעה ימים רצופים החל מהערב (רביעי 19.6 – שבת 22.6). לצדו של גבסו מככב מיכאל אלוני ועל הבימוי מופקד משה קפטן. לא היינו מפספסים את זה אם היינו אתם.  עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> העיר של נטע חוטר: מקום להרגיש בו שהכל יהיה בסדר
>> העיר של גד קינר קיסינגר: אוכל כמו של סבתא ונקטר בריזה אלוהי

שי גבסו ב"עקומים" (צילום: ז'ראר אלון)

קשה לי לבחור חמישה מקומות כי אני אוהב כל כך הרבה מקומות בעיר שלי. חמישה מהם הם אלו:

1. בית אריאלה

אני חולה ספרים. לא נובלות או רומנים. אני אוהב ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, או ספרי מסות על קולנוע, מדע, רוח. בכל פעם שאני מחפש ספר ולא מוצא, אני מוצא אותו בספריית בית אריאלה. שדרות שאול המלך 27

תמיד יש מה לקרוא. ספריית בית אריאלה (צילום: מאיר שפירא)

2. הים

מי שלא גר בתל אביב מתלונן על הפקקים והדחיסות. אבל בשבילי תל אביב זה ללכת עשר דקות ולהגיע לים. כמעט בכל יום אני הולך לים, גם אם זה בלילה, לרבע שעה. אני לא רוצה להסגיר את הספוט שלי, כי אני רוצה שהוא ישאר שלי. 

חפשו את הספוט שלכם. חוף הים בתל אביב (צילום: שאטרסטוק)

3. קפה אירופה

כתוב בתלמוד "כלים נאים, אישה נאה ובית נאה מרחיבים דעתו של אדם". וזה בדיוק מה שהרגשתי כשנכנסתי למקום לפני כמה שנים. האוכל, היופי והדיוק, נכונים כל כך שזה כמו ללכת לטבע מעשה ידי אדם. משהו שם פשוט מרומם את הנפש. שדרות רוטשילד 9

החצר הכי טובה בארץ. קפה אירופה (צילום: גיא חביב)

4. פארק המסילה

אני לא אוהב לטוס לחו"ל, לא פאן של חופשות. מספיק לי לטייל בעיר ולהרגיש את מה שאנשים רוצים להרגיש בחופשה. אני אוהב לרכוב על אופניים בפארק המסילה, עם מוזיקה חזקה באוזניות, לעצור ולשתות משהו באחד המקומות שקרובים. 

העבר, ההווה, הרעש והשקט. פארק המסילה (צילום: בוריס בי/שאטרסטוק)

5. שוק הכרמל

הריח של הירקות, של התבלינים, מחזיר אותי לילדות ברגע. הבגדים שמוכרים שם, הכובעים, הסנדלים התנ"כיות, כל זה יחד עם החום של תל אביב, עושה לי משהו ששום מקום לא גורם לי להרגיש. 

אין עוד רגש כזה בעולם. שוק הכרמל (צילום: Amir Levy/Getty Images)

מקום לא אהוב בעיר

המשאיות של התמ"א ששורטות לך את הרכב, מורידות לך מראה, דופקות לך את הפנס. זה לא מקום ספציפי, זה קורה בכל העורקים שעוברים בתוך תל אביב. העירייה אוהבת לתת דו"חות ולהציב פקחים, היה מגניב אם הם היו מציבים כאלה כדי לתפוס את המשאיות האלה. זה דבר שבשגרה ולכולנו אין מה לעשות עם זה. העירייה צריכה לטפל בזה. 

תמיד בלאגן. בניין העירייה על רקע עבודות הרק"ל (צילום: אלכסי רוזנפלד/גטי אימג'ס)

באותה נשימה, כל האג'נדה של צמצום מקומות חנייה לטובת הולכי הרגל, מתעלמת מזה שהולכי הרגל הם גם בעלי רכב. זה אינטרס כפול. בינתיים העירייה פתרה את המשוואה הזו בצורה לא הגיונית. כל בוקר אתה רואה שביטלו מקומות חנייה, בלי שום סיבה, רק כדי לגרום לנו להיפטר מהרכב. הם צריכים לחשוב שוב על הדרך שלהם.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?"
"האמיני יום יבוא", הצגה חדשה חדשה בהבימה שספרת את סיפור חיה של יפה ירקוני. הסיפור טוב, גלית גיאת וגילה אלמגור משחקות את יפה ירקוני ברגעים שונים בחייה. המשחק שלהן כל כך נכון שיש רגעים שהן נראות כמוה ממש, כאילו הרוח של ירקוני שטה מעל. התלבושות (עיצוב של אביעד אריק הרמן, שהוא חבר קרוב) והכל ברמה מאד גבוהה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"טיטו ורוחו". בשנים האחרונות אני כותב גם לתיאטרון וגם עובד על סרט שלי. הצורה שבה אני כותב נתקלה הרבה פעמים במחשבה שאני לא כותב כמו שדרמה אמורה להיכתב. אני כותב אחרת. אני אוהב פיסות חיים. פחות סיפור מובנה. ברגע שראיתי את "טיטו ורוחו", נדהמתי מהכל. מהקצב, מהמשחק, מפיסת החיים שמוצגת שם. זאת יצירת מופת שלא מאפשרת לך בינג', אתה רוצה לבחור מתי אתה רוצה להיכנס לעולם הזה שהסדרה מציגה. אתה רוצה לצלול לתוכו. במישור האישי, זה נתן לי סדר ואפשרות לראות איך אני רוצה ליצור, כי יש הרבה מאפיינים דומים והחומרים שמוצגים שם דומים בקול שלהם למה שאני מתעסק בו בכתיבה שלי. אפילו הצורה שבה הם מדברים דומה לדמויות שלי. במישור הכללי יותר, זה נתן לי תזכורת לקצב אחר, מהיר אבל גם עם הקשבה. צריך להקשיב לסדרה, להיות פעיל, כדי להיסחף אליה. וזה חסר במציאות של החברה הישראלית כרגע. אנחנו לא מקשיבים, אנחנו חושבים שהבנו מה השני אמר עוד לפני שפתח את הפה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עם פרוץ המלחמה התנדבתי במה שאני הכי טוב בו, לשיר. בבסיסים, בתי חולים, במלונות המפונים. לילה אחד אני והלהקה הופענו בשטח כינוס ליד עזה. שתיים עשרה בלילה, והיה שם פוד טראק עם אמהות מרוקאיות שבישלו לחיילים. כל אחד צריך להתנדב במה שהכי טבעי לו, שהוא מרגיש שקל לו לתת. מה שקל בשבילנו, בשביל האחר זה יקר ערך. אחרי ההופעה החיילים באו וחיבקו אותנו ואמרו שהרמנו אותם, שיש להם כוח עכשיו להכנס ולהילחם. אני "רק" שרתי, וההן "רק בישלו", ואנשי ההגברה "רק" באו לכמה שעות. אבל כל זה יצר כוח עצום. 

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל החיילים שנלחמים כבר שמונה חודשים כדי שנוכל לחיות כאן.

מה יהיה?
אני אדם מאד אופטימי, בטח בנושאים של מדינה. אבל בחודש האחרון נראה שהמציאות הקשה שקיימת כאן היא לא תולדה של מחשבה שלילית שלנו. היא לא איזה ראיית חורבן משוללת יסוד. יש כאן מלחמה על הבית, דבר שלא דמיינתי שיכול לקרות בשנה וחצי, שנתיים. לצערי, חלקים גדולים בממשלה לא מתנהגים באצילות, מחזיקים את הכסא בכוח. זה הכלל הכי ראשוני של מנהיגות, לקחת אחריות למצב שהם הביאו אליו.
אני חזרתי בתשובה בגיל צעיר, הייתי דתי 16 שנה, אני מכיר הרבה הלכי חשיבה, אני יכול לפעמים להבין את החשיבה של אנשים בממשלה. אבל יש דרך. ודבר ראשון להכל זה דרך ארץ.
כואב לי לראות שכמה אנשים הצליחו להפריד בינינו, הצליחו לגרום לאנשים להאמין שיש ספרדי-אשכנזי, ימין-ושמאל ומחנות ואינטרסים. יש לנו אינטרס אחד, ראשון במעלה וזה לחיות בשלום בינינו כעם. יש לנו עם מדהים והוא חייב לקום ולדרוש שינוי. זה באמת לא קשור לצד פוליטי, זה קשור לחיים שלנו כאן, לאיבוד הביטחון, הכלכלה, היציבות והשמחה. כדי שיהיה טוב אנחנו חייבים לקחת חלק בעיצוב המדינה.