היום ששינה את מסלול חיי בחוף הדתיים: זו העיר של שרי אנסקי
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: מלכת ההרינג שמרגישה בבית בתוך המים וגם בבית הקפה שבה בנה עובד. ויש לה גם המלצה על פלאפל טוב (מאוד)
1. בריכת גורדון + שרי הרינג
אני שוחה בבריכת גורדון מגיל 21 ואוהבת אותה במיוחד בחורף, והכי כשיורד גשם. לפעמים נדמה היה לי שאני נגמלת ממנה והיום אני יודעת שבשבילי היא סמל לאהבת הארץ, לא פחות. אני אוהבת ללכת לאורך הים עד לשוק הנמל, לדוכן שפעם היה שלי והיום שייך לבתי וחתני, לקחת סנדוויץ' ולחזור לבריכה, לשבת במקום מסוים שמשקיף למרינה ולאכול. אחרי שאני שוחה בבריכת גורדון ואוכלת כריך של העסק שלי, אני מרגישה כאילו הוספתי משהו לתל אביב.
2. חוף הדתיים
קודם כל זה חוף מאוד נקי ומסודר. שנית, הייתה לי בו חוויה מרגשת ביום שהחלטתי שישנה את מסלול חיי. הלכתי לחוף שאני אף פעם לא הולכת אליו והגעתי בזריחת החמה, שזה הכיף הכי גדול. פגשתי קבוצת נשים מבני ברק, שאחת מהן הייתה שחיינית, והיא הציעה לי לשחות איתה. כשעקפנו את שובר הגלים הבנתי שהיא מתכוונת לשחות עד לדולפינריום. אני שחיינית טובה אבל פחדתי, אחרי הכול אני ירושלמית. הגענו לנקודה כזו שחששתי יותר לחזור בחזרה לבד מאשר להמשיך. היא שאלה אותי לשמי ועניתי 'שרה', ושאני סוחרת דגים. היה בזהות הזו שהעדתי על עצמי משהו שהוא יותר אמיתי מאמיתי, וחוף הדתיים אפשר לי לומר זאת.
3. פלאפל אלעד
אני מאוד אוהבת לאכול פלאפל אצל הילד בשוק הכרמל. שמו אלעד, וקוראים לו הילד כי הוא התחיל לעבוד בגיל צעיר. היום הוא כבר פחות צעיר אבל עדיין מקפיד בדיוק של לבורנט על המתכון של אביו, אולי אפילו של סבו. נעים לי לשוחח איתו בגלל הכבוד שהוא נותן לי לא כאדם שמבין באוכל אלא כקולגה. הפלאפל מתובל ממש כמו פעם ותמיד אני מוסיפה ליד פחית פנטה (לא דיאט).
הכרמל 46 פינת רמב"ם
4. בתה וגריגה
בית הקפה היחיד שאני באמת אוהבת. אולי כי הוא יותר מכל בית קפה שנעים לבוא אליו לבד עם ספר או מחברת או סתם כדי להתבונן. יש בו אנשים שיושבים עם המחשב שלהם כמו בכל בית קפה, אבל שם יש הרגשה של כיתה בבית ספר, כשכולם עושים בחינה והמלצרים הם המורים. כולם נראים מרוכזים אבל אני יודעת שאם אסתכל במסכי המחשבים אראה שהם בעצם משחקים. מאז שהבן שלי התחיל לעבוד שם אני מרגישה עוד יותר כמו לחזור הביתה.
לבונטין 2
5. המגדלור
חנות ספרים שאני מאוד אוהבת ללכת בה לאיבוד. אני מעיינת בספר ושוכחת שזו חנות ספרים ושעדיין לא קניתי את הספר, ונכנסת לעלילה קצת כמו בספריה. במגדלור אני מצליחה למצוא שם ספרים שנעלמו, ובמקרה חד פעמי אפילו הדפיסו לי במיוחד בהדפסת לייזר. אני לא אוהבת ספרים משומשים, אלא אם הם של אבא שלי. מרגיש לי כאילו כשמישהו קורא בספר הוא נוכח בו, ואני מעדיפה להימנע מהנוכחות הזו. עם המוכרות במגדלור תמיד אפשר לדבר על ספרים והן יודעות לספר כשיוצא ספר שמתאים לי. כשהספר האחרון שלי יצא במגדלור חיכו לו כל כך עד שירדו לי דמעות כשהרגשתי שהצוות נסחף בהתרגשות שלי. זו תחושה מיוחדת כשספר יוצא מהבית שלך וכעת הוא של כולם.
מקווה ישראל 18
