חיל התקשורת: העיתונאים הכי טובים בזמן המלחמה (עד עכשיו)

נתחיל מהסוף: זה לא סיכום. אנחנו עוד לא בסוף. המלחמה בעזה, המערכה הרביעית הכי ארוכה בתולדות המדינה (אחרי מלחמת ההתשה, מלחמת העצמאות ומלחמת לבנון הראשונה – אם מישהו היה צריך פרופורציות לגודל האירוע), סוגרת שבוע עשירי וכולנו עדיין מחפשים את האור בקצה, אבל אפשר כבר להביט לאחור על 70 ימי הקרבות ולנסות סיכום ביניים.

התקשורת הישראלית חוטפת לא מעט, מכל הכיוונים, לרוב בצדק. ובמלחמה – כמו בכל המלחמות המודרניות שחווינו – היא חוטפת הרבה יותר. על תפקוד התקשורת הישראלית במלחמה כתבנו ועוד נכתוב דברים קשים, אבל תמיד חשוב להזכיר שלא הכל רע. כי בתוך הביצה הדועכת והמנוונת של התקשורת הישראלית, נמצאים גם עשרות ומאות עיתונאים טובים, ישרי דרך, שבאים לעשות את עבודתם ונשארים מקצועיים גם כשהדם רותח, גם בתוך התקופה הכי קשה להיות בה ישראלי. אז הנה. 12 צל"שים ל-12 עיתונאים ישראלים טובים שעשו את מלאכתם נאמנה פלוס פלוס.

אלמוג בוקר

התפקוד העילאי של אלמוג בוקר ככתב שטח לא התחיל במלחמה הזו, אבל ללא ספק עלה לשיאים חדשים במהלכה. האיש שהחל את המערכה בתור הגורם הראשון שהופיע על המסך של רשת 13 וסיפר לאומה שהיא תחת מתקפה, הציב זווית חשובה לסיקור של התקשורת עבור המלחמה הזו: מישהו שבא משם. מישהו שגם בחייו הרגילים חי בעוטף עזה, ולא רק מגיע אליה כשהאש בוערת. מהמקום הזה בוקר עושה את העבודה שלו – מביא את הקול של התושבים, מסייע באופן אישי ללא מעט מהם, מביא סיפורים גדולים (למשל, תיעוד הטיל של הג'יהאד האיסלמי שפגע בבית החולים רנתיסי) – ובתוך כל האימה הזאת הוא בעיקר שומר על אנושיות (בווידוי החשוב שלו על הצורך ללכת לטיפול פסיכולוגי). כל זה מספיק כדי להפוך אותו לאחד הסמלים של המלחמה הזו. ובצדק גמור.

גיא פלג

תפקיד התקשורת הוא תמיד – אבל תמיד – לבקר את השלטון. ואחרי המחדל של השבעה באוקטובר והמחדלים שמתגלגלים כאן בעקבותיו – יותר מתמיד. בלהט ה"ביחד ננצח" מרבית אנשי התקשורת באולפנים שוכחים את זה ומיישרים קו עם "זה לא הזמן", ועל רקע שלל שופרות השלטון ודוברי צה"ל סביב שולחן הפאנל בולט גיא פלג במיוחד. מדי שבוע, ומספר פעמים בשבוע אם מאפשרים לו, הוא מביע באומץ עמדה פרשנית חדה ומנומקת לפיה "בנימין נתניהו הוא סכנה למדינת ישראל", קול כמעט בודד בפריים טיים שמתעקש להמשיך ולהצביע על אחריותו המרכזית של ראש הממשלה לכל מה שקרה וקורה כאן. אם היו כאן יותר עיתונאים כמותו יכול להיות שלא היינו מגיעים למצב הזה.

עמוס הראל

זה כמובן עוד סיפור שלא התחיל עכשיו אבל התעצם עכשיו: 26 שנה שהוא כותב על ענייני ביטחון ב"הארץ" וכבר הספיק לזכות בכל הפרסים והשבחים, אבל עכשיו התפקיד שלו נעשה חשוב שבעתיים. הפרשן הצבאי שסימן את האפשרות למתקפת חמאס ימים לפני הטבח, מצליח לספק פרשנות שמפוררת את הסיסמאות של כל הצדדים גם בתוך המלחמה הכי חידתית שעברנו (ועדיין עוברים) וכשהטראומה עדיין טריה לחלוטין, ולנסות להבהיר לנו מה באמת קורה אי שם, מאחורי מסך העשן של הרצועה. בתקופה שבה כולנו חרדים וצמאים למידע, הראל הוא מקור מהימן, בטוח ואמין שרואה את המציאות מעבר לקונספציות שמסנוורות את כולם – וזה כל מה שאפשר לבקש מעיתונות בעת הזו.

קרן מרציאנו

חיקוי ב"ארץ נהדרת" הוא סוג של מלכודת עבור עיתונאי. מצד אחד הוא בהחלט מעיד על כך שעשית משהו בעולם – שאתה שווה, שרואים אותך, שהשפעת במידה מסוימת. מצד שני, לא מעט עיתונאים מתאהבים בחיקוי של עצמם – וקצת שוכחים את הסיבה המקורית שבגללה הם הופיעו שם. קרן מרציאנו הופיעה לאחרונה ב"ארץ נהדרת" (בגילומה המבריק של שני כהן, שראויה לצל"ש מסוג אחר) בתור העיתונאית הרגזנית, שתמיד כועסת, שזועקת לשמיים. זה נחמד כקריקטורה, אבל הכעס של מרציאנו – גם הוא – חשוב. מרציאנו מצליחה לשקף את הפער העצום שיש בין הצהרות ה"ביחד ננצח" ו"המדינה מעל הכל", לבין איך שהתקציב של המדינה נראה: באמצעות עובדות חותכות. היכולת שלה להביא ערב ערב את סיפור השחיתות והביזה המתמשכת, בתקופה שבה המפונים והמילואימניקים נאבקים על כל שקל, היא מופת של עיתונות בתקופה הזאת. הדיווחים שלה הם כמו רשימה של מה שנצטרך לתקן, יום אחד, אחרי שכל זה יסתיים.

פייק ריפורטר

חלק גדול מהמלחמה הזאת מתנהל באינטרנט – רחוק משדה הקרב. הרשתות החברתיות, שכולנו חיים בתוכן, הפכו להיות כלי ציני בידיים של גורמים רבים, זרים ומקומיים, שמנסים תוך סערת הקרב לסכסך בינינו ו/או לקדם אג'נדה של אינטרסים מפוקפקים. בכך נלחם המיזם הזה, שהוקם בימי ההפיכה המשטרית ועושה עבודה עיתונאית חשובה בחשיפת האמת ובניפוץ השקרים, בין אם הם באים מתוך המדינה או מחוצה לה. הצפת המציאות הזו והמלחמה בה – עד כמה שאפשר – היא הכרחית וקריטית. מזל גדול שיש אותם.

איתי אנגל

איתי אנגל לא צריך צל"שים עיתונאיים מאיתנו, יש לו כבר מספיק כאלה, אבל אחרי שהתרגלנו לראות אותו מחרף את נפשו בשלל מלחמות של אחרים כדי להביא דיווחים עיתונאיים מעוררי השתאות ברמה הדוקומנטרית הגבוהה ביותר, לראות אותו במלחמה הזאת – דווקא בגלל שהיא המלחמה שלנו – זאת הזדמנות להיווכח בגדולתו בתוך זירה שכולנו כבר מכירים. עיתונאים רבים כבר נכנסו לעזה יחד עם הכוחות מאז ה-7.10, אף אחד מהם לא חזר עם התובנות, ההסברים והקונטקסט שאנגל יודע לייצר. שמישהו יתן לו כבר פוליצר.

קרן נויבך

קרן נויבך היא אחת העיתונאיות הטובות בישראל כבר שנים רבות, ומזה 15 שנה שהיא מגישה את "סדר יום" ברשת ב', תכנית אקטואליה שמתחרה על משבצת תכניות הברברת הפוליטית, ומתעקשת להביא סדר יום חברתי אלטרנטיבי, עם חדשות שלא תשמעו בתחנות האחרות ובעיקר אנשים שלא תשמעו בשום מקום. גם במלחמה הזאת היא בולטת לטובה בנוף הרדיופוני, עם הבאת סיפוריהן של התצפיתניות שנרצחו ב-7.10, יום אחרי יום, ביסודיות ובשיטתיות. בניגוד לעיתונאים בכירים רבים, נויבך לא ניצלה את המלחמה כדי להמשיך ולומר את מה שאמרה תמיד, אלא פינתה את הבמה לסיפור שלהן, בצורה הכי נהירה, פשוטה ומקוממת. כשתוקם ועדת החקירה על המחדל היא תצטרך להאזין לתוכניות האלה.

רועי שרון

מלחמה, באופן טבעי, היא שעתם היפה של הכתבים הצבאיים. אבל נדמה לי שהטוב מכולם הגיע מהערוץ שאתם לא רואים (או לפחות הכי פחות רואים לפי נתוני הרייטינג), רועי שרון הוא עיתונאי ותיק ורב זכויות, אבל במלחמה הזאת הוא הפך לאחד הקולות החשובים בתקשורת כשהצליח לעשות מה שעיתונות טובה עושה במצבים מעורפלים – לפזר את הערפל להבהיר את המצב. מעל הכל, הסיפור הגדול שלו על הסטת כוחות מאוגדת עזה לאיו"ש, רגע לפני ה-7.10, היה אירוע חשוב במערכה הזאת ומשהו שהיה חשוב לכולנו לדעת. את זה שרון עשה מול כוחות גדולים שביקשו לטשטש ולמחוק את העובדה הזאת, רבים מהם מהציבור שממנו הוא עצמו מגיע, והוכיח שהוא עיתונאי מעל הכל. בתקופה הזאת – זה נדיר וראוי להערכה עצומה.

בר שם-אור

כבר תקופה ששם-אור, חבר מערכת "הצינור", הוא אחד העיתונאים הצעירים המבטיחים בישראל. בעיתות מצוקה הצורך בעיתונות אמיצה מתחדד, ואצלו היא אמיצה במיוחד לאורך השנה האחרונה. לצד עבודה עיתונאית יפה בתחומים אחרים (למשל, חשיפת שורש התופעות האנטי-ישראליות בקמפוסים בארצות הברית), שם-אור מצליח לחדד את הביקורת גם נגד ההנהגה, וספציפית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו – דווקא ממקום פטריוטי, מתוך הבנה שביקורת נגד השלטון היא חשובה דווקא כשהאש בוערת, מכיוון שאז הצורך בתיקון הרבה יותר גדול, כדי שננצח. עצוב שדרוש לכך אומץ נדיר, אבל זה המצב.

אהוד יערי

כבר 54 שנים שהוא בעיתונות. ולא סתם רכש לעצמו יערי את המעמד שרכש בתור אחד העיתונאים החשובים בישראל. מעבר לעבודה הנהדרת שעשה לאורך השנים, וליכולת שלו לספק פרשנות הוגנת על העולם הערבי, תפסה אותנו גם היכולת להגיד את שלוש המילים "אני לא יודע". במלחמה הזאת יש הרבה אנשים שיודעים הכל ויותר טוב מכולם. יערי, אחד שבהחלט יודע המון, מסוגל להודות גם כשהוא לא. זה מציב אותו גבוה מעל רבים מאוד בסולם העיתונאי. במלחמה שבה אנחנו נואשים למידע אנחנו מחפשים בין העיתונאים מבוגרים אחראיים ובעיקר מקצועיים – ויערי הוא האיש הזה.

ברק רביד

רביד הוא אחד העיתונאים הטובים והמשפיעים בישראל, וזה לא חדש – אבל בתקופת המלחמה הקול שלו התבלט הרבה יותר. הוא נישא לא רק בעברית, שכן הוא החל לעבוד גם כפרשן ב"CNN", אבל גם בתוך ישראל ככתב "וואלה" הוא הביא בחודשיים האחרונים כמה וכמה סיפורים חשובים סביב האירוע שמטלטל את כולנו. כי מעבר לדעות (וגם לרביד יש כמה), הוא מתמקד בהבאת הסיפורים, הארד ניוז, סקופים של ממש, בניסיון להבהיר קצת מהמציאות המדינית. בניגוד לעיתונאים שמשרתים אג'נדה, רביד משרת בעיקר את הקהל ונוטה להביא את המידע ממקורותיו כמות שהוא. והמקורות שלו הם כנראה הכי בכירים שיש.

דני קושמרו

אפרופו חיקויים ב"ארץ נהדרת", גם מגיש החדשות הפך בפעם הזאת – לראשונה בקריירה – לדמות. וזה כמובן לא מקרי. קושמרו גדל במלחמה הזאת בתור מגיש על, ובעיקר כמי שיצא מחליפת הברזל של "מגיש החדשות" הישן. בכך שהרשה לעצמו להרגיש, להביע כאב, לכעוס ולטלטל את הצופים – הוא עשה שירות גדול גם לאנשים שישבו בבית וחשבו את אותו הדבר. גם הוא, קצת כמו אלמוג בוקר, בן הדרום. מישהו שמכיר את ההווייה, שיודע מה זה לחיות תחת האיום שתושבי הדרום חיו איתו כל כך הרבה שנים. התפקיד שלו היה גדול מזה של מגיש חדשות – הוא היה קול שנשמע ברמה ובמהדורה הכי נצפית להרבה אנשים שלא יכולים היו לדבר. וזה הרבה מעבר ליכולת המשכנעת שלו להביא את החדשות מהטלפרומפטר.