העתיד שהיה: כך חזו סופרי המדע הבדיוני שתראה שנת 2015

במרץ האחרון הופיע סרטון שבו נראה כריסטופר לויד, הלא הוא דוק בראון מ"בחזרה לעתיד", כשהוא אוחז בהובר בורד. הסרטון נראה כמו פרסומת לדבר האמיתי – כמעט 30 שנה עברו, וכבר חשבנו שאפשר היה להגיד נואש לסקייטבורד המרחף מהסרט השני בסדרה. לאחר יום אחד בלבד שכלל שיתופים מקיר לקיר והתרגשות קולוסאלית, התגלתה האמת המרה: מדובר במתיחה של האתר Funny or Die. התגובה הנפוצה לתעלול הייתה "תמותו".

ההובר בורד עורר כל כך הרבה אמוציות בגלל הציפייה שלנו שהשנה 2015 באמת תהיה השנה שבה סוף סוף נחיה בעתיד. ובכן, הגענו ל־2015, אפשר להפסיק עם המתיחות המעצבנות. אנחנו בעתיד, והוא שונה ממה שהבטיחו לנו.

מלבד "בחזרה לעתיד", 2015 היא שנת העתיד באינספור יצירות נוספות. ב־1942 כתב אייזיק אסימוב בסיפור הקצר "Runaround" על רובוטים בעלי חשיבה עצמאית שיפעלו בשנה זו. בקולנוע, הציג "היום השישי" משנת 2000 עתיד שבו ב־2015 ישנם שיבוטים לא חוקיים של בני אדם, ובטלוויזיה, סדרת האנימה המופתית "ניאון ג'נסיס אבנגליון" מ־1995 הציגה את טוקיו של 2015, שבה חיו רובוטים שנשלטו על ידי התנועות והעצבים של בני האדם המפעילים אותם. את תואר "התחזית הכי נוראית שבסופו של דבר לא התקיימה" קוטף משחק המחשב "דום" מ־1993 שאמנם הפך לאבן דרך בתחומו, אבל כשל בחיזוי הבאות. טוב שכך. לא הכי בא לנו על מפלצות יורקות אש עם עין אחת.

מה יש בשנת 2015 שהצית את הדמיון? איך היא הפכה לשנה כל כך מרופררת במד"ב, ומה היה במספר הזה שכל כך חיכינו לו? האמת היא שיש שנים משמעותיות וחשובות יותר. ובכל זאת, 2015 היא השנה היחידה שהגענו אליה עד כה. ב"דום" וב"ניאון ג'נסיס" מתוארת 2015 כשנה שלאחר המלחמה הגדולה. "דום" אפילו מגדיל ומתאר אותה בתור שנה פוסט אפוקליפטית.

אורי אביב, מנהל פסטיבל אוטופיה למדע בדיוני, חושב שמדובר בסך הכל בקפיצה הגיונית בשנים, היות שיצירות המד״ב שאנחנו עוסקים בהן, הן מודרניות יחסית. "ליוצרי מד"ב יש טריק שעובד בכל פעם – לתאר את העתיד, אבל לא זה שלא ניתן לדמיין. כלומר, בין 20 ל־40 שנה קדימה. זהו מצד אחד עולם שאנחנו עדיין לא מכירים, כי הוא נמצא עוד עשרות שנים מאיתנו, ומצד שני אנחנו יכולים לנסות לדמיין אותו, הוא בתחום המשכנתה שלנו".

"בחזרה לעתיד 2" הוקרן בקולנוע לפני 26 שנה, ו"ניאון ג'נסיס אבנגליון" שודרה בטלוויזיה לפני 20 שנה בדיוק. 2015 היא פשוט תאריך התפוגה של הפנטזיות שלנו. השנה שבה כבר ברור שלכולנו תהיה מכונית מעופפת, רובוט שהוא משרת אישי ותנור שהופך פיצות קטנות לענקיות ומבעבעות.

נפל לו האסימו

אסימוב היה יכול להיות גאה אם הוא היה פוגש באסימו, הרובוט של הונדה שקרוי על שמו. מדובר ברובוט שנראה כמו אדם (Humanoid), או ליתר דיוק, כמו ילד. הוא יודע לעלות במדרגות, ללחוץ יד, לענות לשאלות (הוא משתפר בזה) וב־2014 הוא אפילו הצליח לשחק כדורגל עם אובמה. המטרה המוצהרת של הונדה, מעבר לייצור רובוט שהוא באמת חמוד מדי מכדי לזכור שיום אחד הוא עוד ישתלט על העולם ויהרוג את כולנו, היא "ליצור רובוט שיביא תועלת לאדם וישפר את אורח חייו".

רובוטים הם לא קטע חדש. הונדה מפתחת את אסימוב עוד משנות ה־80. אבל נראה שבעשור האחרון התחום תופס תאוצה. הרבה בזכות הרבה כסף שזורם פתאום לחברות שלא שמעתם עליהן הרבה, אבל במעבדות שלהן הן כבר עובדות על דברים מפחידים כמעט כמו סקיינט. גוגל לבדה קנתה השנה כל כך הרבה חברות רובוטים שאפשר לחשוב שהם מתכננים את הלקוחות הבאים שישתמשו בשירותים שלהם. אולי רובוט אפשר לתכנת שיפתח פרופיל בגוגל פלוס.

גיא הופמן הוא רובוטיקאי, מרצה וחוקר. ההמצאות והמחקרים שלו הקנו לו שם עולמי בתחום התקשורת שבין בני אדם לרובוטים, והרצאתו בטד על "הנשמה" של הרובוטים נצפתה על ידי כארבעה מיליון בני אדם. כמישהו שעוסק כל כך הרבה באופן שבו אנחנו מתקשרים עם רובוטים, היה מעניין לשאול אותו על החזון של אסימוב, שבו הם לא רק ישרתו אותנו, אלא ינהלו איתנו תקשורת שניתן להגדיר כ"אנושית".

"כבר עכשיו אנחנו מתקשרים עם רובוטים, בצורה כזאת או אחרת. קודם כל, צריך להפריד בין הרובוט ליכולת התבונית שלו. רק בגלל שלנו יש מין מוח טמון בגוף זה לא אומר שלרובוטים תהיה מגבלה כזו. יש היום מגמה הולכת וגדלה של רובוטים שמשתמשים בענן וברשת כמנועי בינה, כלומר הרובוט יודע מה שהאינטרנט יודע. עכשיו נשאלת השאלה – האם הבינה המלאכותית מבינה אותנו? המחשב יודע מה אני רוצה להקליד. כשאתה קונה כרטיס טיסה אתה מנהל משא ומתן עם תוכנה. אם אתה ועוד הרבה אנשים תחכו, אולי היא תוריד את המחיר. התוכנה של אמזון ושל דיל אקסטרים לא שונה מתקשורת עם סוכן מכירות בעידן שבו משתמשים בכל המידע עליך כדי להציע לך מוצרים".

״אבל כל זה מוגבל מאוד, כי זה עדיין רק טקסט", הוא מסתייג, "רובוטים יגבירו את התקשורת שלנו עם בינה מלאכותית, מהסיבה שיש להם את הממשק הכי מרתק שקיים: גוף. פתאום ייפתחו לנו ערוצים נוספים לתקשר עם תוכנה כמו מבט, מגע, הצבעה, התרחקות והתקרבות ועוד. שפת הגוף היא עשירה בהרבה משפה מילולית או גרפית, שהתקשורת שלנו עם רובוטים תהיה מעמיקה יותר משהייתה לנו עם כל מחשב לפניהם. אנחנו מתוכנתים לקרוא רגשות לתוך כל דבר שזז, וכל המחקר שלנו מראה שאנחנו מגיבים לרובוטים ומבינים אותם על פי אותם קני מידה".

"בוא ניקח לדוגמה משהו שיהיה זמין ממש בקרוב: רובוטים משרדיים. הוא ישמש למשל להעברת דברים בין חדרים במשרד. אחרי זמן מה שהרובוט ישהה לצדך, הוא כבר ידע לפי ההתנהלות שלך מתי תצטרך אותו. אם תיזכר במשהו ותפגוש אותו במסדרון, תוכל לשאול אותו אם הוא ממהר; אם לא, הוא ייקח ממך את המפתחות של הוואן ויעביר אותו לבחור הקירח מהכספים ששכחת איך קוראים לו, והוא ידע למי אתה מתכוון לפי ההתקשרויות האחרונות שלך. אם הוא סוחב משהו שביר, הוא ינוע בצורה שתסמן לאנשים לזוז. אולי הוא יכחכח בגרון, ואולי הוא גם יגיד 'בוקר טוב', או – אם אתה גולש הרבה לאתר של הפועל – 'היה מבאס עם הפועל אתמול, אה?'". מבחינה זו, העתיד הקרוב שהופמן מתאר מזכיר את העולם הרובוטי שאסימוב פנטז עליו לפני כל כך הרבה זמן. אז נכון שאנחנו עדיין לא לגמרי שם, אבל אנחנו מתקרבים ליעד בצעדי ענק.

[interaction id="54ae4d8bcd7e120f0d042274"]

מייקל מחוויר בקברו

גם מכונית מעופפת כבר יש בנמצא. קוראים לה ארו מוביל, והיא בדיוק מה שאתם חושבים שהיא – מכונית עם כנפיים. ארו מוביל נמצאת בתהליכי פיתוח של חברה סלובקית כבר יותר מ־20 שנה. היא נראית כמו סמארט קטנה שברגע האמת יכולה להצמיח כנפיים ולעוף בשמים עד 875 ק"מ, או לנסוע על הכביש במהירות של עד 200 קמ"ש. אל תמהרו לשלוף את כרטיס האשראי – נראה שמכוניות מעופפות לא הולכות לקשט את השמים בעתיד הנראה לעין מאחר שהרגולציה סביבן מסובכת ביותר. מעטים המומחים שסבורים שפתרון בעיות התחבורה של האנושות טמון בהן.

יש המצאות נוספות שהתממשו, ואשכרה משתמשים בהן. זוכרים איך מרטי מקפליי נבהל מהולוגרמה של מלתעות, הכריש האימתני שהגיע לבלוע אותו? אז הטכנולוגיה הזו קיימת, והיא אפילו משוכללת יותר. המקרה המפורסם ביותר הוא של סנופ דוג, שהעלה את טופאק לשיר איתו על הבמה בפסטיבל קואצ'לה. גם מייקל ג'קסון עלה לשיר בטקס הגראמי שיר חדש לחלוטין, מה שבטח גרם לגופה שלו להחוויר בקברה.

הטכנולוגיה הזאת לא משמשת רק את הניסיונות המערביים להעלות באוב כוכבי פופ מתים. היפנים לקחו את זה צעד אחד קדימה והמציאו כוכבת פופ מלאכותית עוד יותר מריהאנה: המוזיקאית המפוברקת האטסונו מיקו היא פרי פיתוח של חברת תוכנה יפנית שהמציאה כלי ליצירת קול מסונתז. התוכנה מאפשרת למשתמש להכניס את המוזיקה והמילים, ואז מבצעת את השיר בקול אנושי. על מנת לקדם את התוכנה, החברה בראה דמות אנימה שהפכה לכוכבת הפופ בקוד פתוח הראשונה בעולם – רבבות המעריצים שלה הם אלה שכותבים לה את כל השירים (ויש לה מאות) וחלקם אפילו יוצרים עבורה קליפים.

כשהגיע הזמן לקחת את הכוכבת לצעד הבא המתבקש – מסע הופעות חיות – הוחלט להפוך אותה לדמות הולוגרמה. המהלך הצליח בענק – האטסונו היא כוכבת על שממלאת אולמות. לאחרונה היא אפילו הייתה האורחת המוזיקלית בתוכנית הלילה של דיוויד לטרמן, שהיה מאוד מובך כשהוא רצה ללחוץ לה את היד והיא בתגובה התאדתה מהמקום. מה כל זה אומר? שברגע זה יש בעולם אנשים שקונים כרטיס ומכינים את עצמם לראות להקה חיה שבמרכזה עומדת דמות שלא באמת קיימת במציאות. היא מוקרנת בטכנולוגיה חדשנית, היא נראית כאילו היא שרה, רוקדת, מזיזה מצד לצד את שערה התכול, אבל היא בסך הכל הולוגרמה. אם אתם מרגישים זקנים ברגע זה כי תכננתם ללכת להופעה של להקה עם אנשים בשר ודם, זה בגלל שאתם באמת זקנים.

לא מרגישים מספיק בעתיד? אולי זה באמת כי אין לכם עדיין הובר בורד. המתיחה ההיא הופכת אט אט למציאות, והרבה מאוד חברות מנסות לפתוח סקייטבורד מרחף משלהן. חברה כזאת היא הנדו, שמציעה כבר היום הובר בורד למכירה. התענוג יעלה לכם עשרת אלפים דולר בלבד, וזה לפני שהתקנתם בבית את המשטח המגנטי שהמכשיר דורש. כן, זה לא עובד על כל משטח. החברה מקליפורניה, שגייסה חצי מיליון דולר לפיתוח המוצר מקיקסטארטר, הצליחה להשתמש ברעיון של הובר בורד רק כתירוץ לעורר את תשומת הלב לטכנולוגיה שלה. שני הממציאים מקווים להשתמש בה כדי לפתח את הרכבות של העתיד, או אפילו לגרום לבניינים שלמים לרחף באוויר כדי שלא יינזקו במקרה של רעידות אדמה.

הניסיון העיקש לייצר הובר בורד מעלה את השאלה – האם בסופו של דבר סופרי המדע הבדיוני של העבר עיצבו את ההווה שלנו? לדעתו של אביב, בהחלט כן. "ישנן אינספור דוגמאות למקרים שבהם המדע הבדיוני היווה את ההשראה להמצאות הקיימות בחיינו היום", הוא מסביר, "פצצת האטום, מסך המגע, הטלפון הנייד, המציאות הווירטואלית ואפילו האינטרנט, כל אלה המצאות שההשראה שלהן הגיעה מיצירות מדע בדיוני. הרבה ממציאים רואים בעיני רוחם את ההמצאות שעליהן הם קוראים ואומרים לעצמם – זה אתגר שהייתי שמח לנסות לפצח". "מצד שני", הוא מדגיש, "זה לא תפקידו של המדע הבדיוני. העורך פרדריק פול אמר פעם שתפקידו של המדע הבדיוני הוא לא לחזות את המכונית, אלא את פקק התנועה. סופרי מדע בדיוני לא חוזים את העתיד. הם מעניקים השראה לגביו ומזהירים מפניו. זו אמנות שעניינה הסיפור ומטרתה לעסוק במורכבויות שהמדע מעמיס על האנושות".

אז איך נראה פקק התנועה שחזינו לשנת 2015? כאן מעניין לחזור שוב ל"בחזרה לעתיד". פרט להיותו יצירת פופ גדולה, ופרט להמצאות הבאמת חכמות שהוא הציג, הסרט דיבר ישירות על הפנטזיות של אותו הדור לגבי עתידו. כמו כל סרט גדול, הוא מדבר על הרבה דברים. אחד מהם הוא העובדה שכולנו, אנשים שחיים בתרבות הפופ המודרנית, בעצם חוזרים בזמן כל הזמן. חשבו על מרטי מקפליי ועל מספר הפעמים שהוא נוסע בזמן בשני הסרטים הראשונים בטרילוגיה. הוא לא עושה זאת רק במכונית הדלוריאן. פעם אחת הוא נכנס בשנות ה־80 לבר שמוקדש כולו לשנות ה־60. אחר כך הוא חוזר לשנות ה־60. בסרט השני הוא נוסע לשנת 2015, אבל שם הוא נכנס לבית קפה שמוקדש, ובכן, לשנות ה־80. הקפיצות האלה בזמן מדברות פחות על מרטי והרבה יותר עלינו ועל האובססיה שלנו לחזרה בזמן, או אולי אפילו עם הפטישיזציה שאנחנו עושים לזמן. התרבות הפופולרית שלנו חייבת כל הזמן לנוע על הציר ההיסטורי ולרכוב על גלי הנוסטלגיה, להיתלות בעבר ולחלום על העתיד. הסרט סימן את 2015 כשנה הזאת שבה אנחנו נחיה בעתיד ומאז, במשך 26 שנה, פיתחנו אובססיה אליה. ואולי זו הנבואה שהגשימה את עצמה לגבי 2015 – שנה שבה כל הזמנים מתרחשים בו זמנית, השנה שבה ניתן לצפות בכל טרילוגיית "בחזרה לעתיד" מתי ואיפה שרוצים, בלחיצת כפתור. ברוכים הבאים ל־2015, השנה האחרונה לספירה.