הפופ הישראלי מתעלל בשפות זרות, במקום לייצר טרנד מקורי

הבעיה הגדולה בריבוי הלשונות המוזיקלי מגולמת בגישת הדפוק-וזרוק לשפות בהן משתמשים. זה אפילו לא עניין של ניכוס חברתי, אלא הגישה הסטריאוטיפית לשפה

עדן בן זקן ועומר אדם, "קוקוריקו"
עדן בן זקן ועומר אדם, "קוקוריקו"
9 ביולי 2020

היי יו גאייז, מה העניינים מון שרי, הכל סבבה יא איבני? מקווה שהכל טודו בום, כי אם זה דיפיקלט לקרוא את לה-טקסט הזה, אז יו בטר להתרגל, קאפיש? אין מה לעשות, מהיום ככה כותבים שירי פופ. המתכון פשוט – קחו כמה ביטויי מפתח משפה זרה, ערבבו עם קצת ברכות שלום שתרגמתם בגוגל טרנסלייט ונסו לשווא להסתיר את המבטא הישראלי הכבד תחת ההפקה הנוצצת. זה אולי לא ממש עובד לעומר אדם ב"קוקוריקו" (עדן בן זקן דווקא עברה את המבחן), ובטח לא לבן אל במה-שהוא-לא-מנסה-לעשות-שם, אבל מה יש לכם להפסיד? כמה שיותר שפות יותר טוב, לא?

שימוש במגוון שפות הוא לא דבר חדש במוזיקה הישראלית, ולא חסרות דוגמאות – החל מ"אורחים לקיץ" (אצלנו בחצר) של נעמי שמר ועד "ממעמקים" של עידן רייכל. אבל נראה שבשנים האחרונות בכלל ובתקופה האחרונה בפרט, שירי הפופ מרגישים יותר ויותר כמו כנס עולמי של תגלית. על פניו זה אולי נשמע אידאלי – ערב רב של שפות שמגשימות את כור ההיתוך הארצישראלי – אבל האמת המרה היא שאותם שירי פופ רב לשוניים ("קוקוריקו", "חביב אלבי" וכל הקריירה של סטפן, לדוגמא) נשמעים יותר כמו מגרסת שפות רנדומלית שמזכירה ענן האשטגים מפלצתי של משפיעני אינסטגרם. למי בן אל שר "לאב איז א ורי ביג דיל"? לסטטיק? למה זה באנגלית? מסתבר שכשנסרין שרה "וולקאם טו דה בלאגן דאת' ווי קול דה מידל איסט", היא מדייקת יותר משחשבנו.

אפשר להבין למה, בכל אופן, הפופ הישראלי מטביע את עצמו בשפות: ראשית ישנו את הרצון לתת תחושה של יצירה בינלאומית, מילת הקסם בכל הנוגע לקהל ישראלי. שנית, אלו אמנים שקורצים לחו"ל, והניסיון לפרוץ את גבולותיה הקטנים של ישראל לעבר קהל נוסף, כל קהל נוסף, גורם להם לחשוב שלזרוק כמה מילים "בינלאומיות" יטשטש את הישראליזם ויהפוך אותם למוצר שפוטנציאלית אפשר לשווק גם לאסקימוסים. אם אחינועם ניני הופיעה מול האפיפיור, מה מונע מעומר אדם להצליח בחו"ל? אה, נכון. המבטא.

מילא המבטא, עם זה יכולנו להסתדר (זה אפילו מוסיף קסם לפעמים), אבל הבעיה הגדולה ביותר סביב ריבוי הלשונות המוזיקלי הזה מגולמת בגישת הדפוק-וזרוק לשפות בהן משתמשים. זה אפילו לא עניין של (אזהרת מילת באז) ניכוס חברתי, אלא הגישה הסטריאוטיפית לשפה – ספרדית היא שפת האהבה, אנגלית היא שפת הפארטי וערבית תמיד תהיה שפת השלום והאחדות, למרות שבפועל אף פעם לא תראו בשירים האלו שיתוף פעולה עם, נגיד, לא יודע, ערבים? אה סליחה, נכון. יש גם את נסרין, אז אתקן. אף פעם לא תראו בשירים האלו שיתוף פעולה עם ערבים שלא התגיירו.

כמובן שגם את הטרנד הזה ייבאנו מחו"ל. "דספוסיטו" שינה את כללי המשחק בנוגע לערבוב שפות בשוק הבינלאומי, אחריו הגיעו גם באד באני, רוסליה והרגאטון בכלל. יוצרי הפופ הישראלי למדו מזה את הלקח הלא נכון – במקום להבין ששילוב תרבויות מוזיקליות באופן אורגני וייחודי הוא מה שמלהיב אנשים, הם מדביקים כמה ביטויים אקזוטיים בשפות שהם חצי מכירים וקוראים לזה להיט. בחייכם, הפופ הישראלי קפץ עשרות רמות בשנים האחרונות, דמויות כמו נועה קירל, מרגי וכמה מהכוכבים עליהם אני כותב כבר שינו את התמונה. אנחנו לא צריכים לרדוף אחרי טרנדים מחו"ל, אלא לייצר כמה משלנו.