כשקראתי בפעם הראשונה את "המוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב, רומן המתרחש באוקראינה של שנות התשעים, בתקופה שבה הגבול בין המדינה לבין כנופיית פשע הלך והיטשטש, לא הצלחתי להשתחרר מהבדידות של גיבור הספר. ויקטור, סופר כושל שחי בדירה עלובה, עם פינגווין שאימץ לאחר סגירת גן החיות, מוצא את עצמו נשאב בהדרגה אל תוך מנגנון הכוח המושחת שסביבו. זו אינה בדידות קיומית, מהסוג שהספרות מרבה לעסוק בו, אלא מה שאני מכנה בדידות נסיבתית – בדידות שנולדת כשהמציאות החברתית והפוליטית סביבך משתנה. כמו לעמוד על פיסת קרח שהולכת ומצטמצמת, עד שיום אחד אתה מגלה שכבר אין עליה מקום עבורך.
>> כל אחד סוחב איתנו פֶּקֶעלֶע קטן: לפרק את הסיפור הטראגי עם קומדיה

שנים אחר כך, כששלום שמואלוב העלה את הרעיון לעבד את הספר להצגת יחיד, ובהמשך גם ביים אותה, הבנתי פתאום למה זה מרגיש כל כך נכון. הז'אנר של הצגת יחיד הרגיש כמעט בלתי נמנע. לא משום שויקטור נמצא רוב הזמן לבדו, אלא משום שהבדידות היא החומר שממנו עשוי המחזה. בעיבוד למחזה, בחרתי להתרחק מהמבנה של הרומן. הספר של קורקוב מלא בדמויות ובמערכות יחסים, אבל אותי עניין לצמצם את עולמו של ויקטור עד הקצה. רציתי שמערכת היחסים המשמעותית היחידה שלו תהיה דווקא עם פינגווין. יש בזה משהו אבסורדי, אבל מבחינתי מדויק. הפינגווין הוא הדמות היחידה בסיפור שאינה חלק ממנגנוני הכוח. הוא נטול אינטרסים, לא צריך מוויקטור דבר, ומשום כך, הוא מאפשר מרחב שבו ויקטור יכול פשוט להיות אדם.

מכאן נולד האתגר הבימתי הגדול ביותר. לא רציתי שהפינגווין יהיה אביזר על הבמה, אלא נוכחות. עניין אותי שהקהל ירגיש אותו גם כשהוא אינו נראה, שהקהל לא יהיה בטוח שהפינגווין אכן קיים במציאות או רק בתודעה של ויקטור. אני מרגיש שזו מתנה של התיאטרון, היכולת להפוך דבר שלא נוכח על הבמה, לנוכח יותר מכל מה שנמצא עליה. יש משהו עצוב בפינגווין עוד לפני שהוא נכנס לסיפור. הוא יצור שנותק מבית הגידול שאליו הוא שייך. אולי בגלל זה, מכל הדמויות סביב ויקטור, דווקא הוא היחיד שמרגיש בבית ליד אדם שגם הוא איבד את מקומו.

מערכת יחסים עם פינגווין הייתה אבסורד שלא רציתי להילחם בו, להפך. נתתי לו להכתיב את השפה של המחזה. שפה גרוטסקית, שבה הצחוק והעצב כמעט בלתי ניתנים להפרדה. ריתק אותי הרגע שבו הצופה צוחק, ומיד אחר כך מרגיש שהצחוק שלו אולי קצת לא במקום. דווקא ברגע הזה, בעיניי, נפתח מקום למחשבה ולרגש המגיע ממקום חדש. גם אחרי שהמחזה לכאורה הושלם, הכתיבה המשיכה, היא עברה אל חדר החזרות, אל העבודה ב"שוחות" עם שלום שמואלוב ואלון פרידמן השחקן. אלון הגיע עם אינספור שאלות, מחשבות והצעות, שגרמו לי לחזור שוב ושוב אל הטקסט שכבר חשבתי שסיימתי לכתוב.

במחזה התגלו רבדים חדשים. רגעים שחשבתי שהם בעיקר אבסורדיים ואפילו קלילים, קיבלו ממד של אימה. במבט לאחור, אולי הם תמיד היו שם, ואני לא ידעתי לזהות אותם. אנחנו חיים בתקופה שבה האבסורד כבר אינו מסתיר את האימה, אלא חי לצדה, עד כדי כך שקשה להבדיל ביניהם. ככל שהמציאות נעשית קשה ומוזרה יותר, אני לא רואה באבסורד הקלה אלא יותר סימן אזהרה.
ההצגה "הפינגוון", תיאטרון תמונע (שונצינו 8), 24.7, 16.8, 17.8.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• סאטירה
• בדידות