אם תחפשו מה זה "פֶּקֶעלֶע" (מיידיש), תמצאו שהפירוש המילולי הוא חבילה קטנה או צרור חפצים. אבל בעברית, המילה הזו הפכה מזמן לסלנג שמתאר את ה"תיק" המנטלי והמשקעים הרגשיים שכל אחד ואחת מאיתנו סוחבים איתם. אני תמיד הולכת עם המון פעקעלך. כיוצרת אני נוהגת לפתוח אותן אחת אחת ולהפוך אותן ליצירות (ועדיף עם הרבה הומור ושפת במה ייחודית). כך נולדה גם "פֶּקֶעלֶע" – ההצגה החדשה שיצרתי וביימתי יחד עם השחקנית היוצרת גנית פריזנט הנקין.
>>"בודקת" של גיתית פישר כל כך טובה שזה מכאיב

גנית הגיעה אלי לסדנת ליצנות יוצרת. במשך 14 מפגשים ראיתי אותה כובשת את המרחב, נהנית מכל רגע, עושה אקרובטיקה, צוחקת, מפתה ובוכה. אישה בשלהי שנות ה-50 לחייה, שלא עלתה לבמה כבר כמה שנים טובות ועשתה קריירה בהיי-טק, והנה היא חוזרת לעצמה בענק, ושום דבר בכישרון של הסטודנטית לתיאטרון מלונדון לא נעלם. להיפך – היא בשלה ומלאה ומוכנה להתבטא ולהגשים את עצמה על הבמה.

ביום האחרון של הסדנה ניגשה אליי גנית ושאלה בסוד אם אפשר לעשות הצגה מצחיקה מסיפור טראגי. והרי זו המומחיות שלי. זו הדרך שלי להתמודד עם העולם. 'אפשר ואפילו מומלץ!' עניתי, הומור מביא ריפוי. ואז, לראשונה ולאט לאט, גנית פתחה בפניי את הפקעלע שלה: אי שם לפני כמעט 60 שנה, באחד מששת הימים, אביה של גנית, דני, כתב מכתבים לאשתו ולתינוקת שזה עתה נולדה. הוא הבטיח שהוא לא בסכנה, שהוא עוד מעט חוזר. ביקש שישלחו סיגריות. הוא לא ידע שהוא לא יחזור. הוא הותיר אחריו מכתבים ספורים, תמונות בודדות וחלל ריק עצום בבית שבו בקושי דיברו עליו. ותינוקת. הוא הותיר אחריו תינוקת.

חשבתם פעם איך תינוקת חווה שכול? רבים מאיתנו נוטים לחשוב שתינוקת לא באמת חווה שכול כי היא "לא מבינה", היא לא הספיקה להכיר, היא לא איבדה את מה שעוד לא היה לה. אלא שחצי מעולמה נעלם, החצי השני מפורק, לא מתפקד. והכי גרוע – היא באמת לא מבינה, היא רק מרגישה. היא לא מעבדת, אבל החורבן מחלחל לכל פינה בגוף ובנפש. מתוך ההתמודדות עם האובדן צומחת אישיות בוגרת עם נטיות חרדתיות, אגרנות, פרפקציוניזם ולמזלנו, גם הומור שחור. תכונות טראגי-קומיות נהדרות! ומי יותר נכון מדמות הליצן, השוטה כדי להפוך את ה"חסרונות" האלה למטעמי במה?

אז לקחנו אף אדום, זה שאני טוענת שיש בתוכו אבקת קסמים שמתאימה עצמה לכל אחד ואחת, שאפנו עמוק והתחלנו לשחק עם הפקעלע: חקרנו את הזיכרון דרך אומנות חיה ויצקנו את כל החומרים לתוך עולם של דימויים ויזואליים, תנועה וחפצים. יצרנו, בין היתר, דמות חלולה שמופיעה ונעלמת, דימוי פיזי ויזואלי שמלווה את גנית ומייצג את אותה נוכחות-נפקדת של האב. החסר הוא גרעין החיים שלנו, ולכן גם גרעין היצירה, אומרת גנית. וזה מצלצל לי מאוד מוכר, ואני נכנסת לסיפור כאילו היה שלי. והרי הוא של כולנו.

ומה יכול לתת לנו נחמה? מה יביא לנו ריפוי? בימים אפלים אלה, כשכל כך הרבה ילדים ומשפחות ניכנסו למשפחת השכול? אולי התרבות, התיאטרון, האומנות, אם נדע לשמור עליהן. בפקעלע, התיאטרון מצליח לעבד את הפצע הכי כואב, להביא מזור, ועדיין להישאר חוויה אומנותית מרגשת, מצחיקה, מלאת צבע ומעוררת השראה. כמה חשוב לשמור על התרבות שלנו חופשיה. בואו לפתוח איתנו את הפקעלע.
פֶּקֶעלֶע, יצירתה של מיכל סבירוני וגנית פריזנט הנקין, תעלה בתיאטרון החנות (תל גיבורים 5, תל אביב) ביום שישי, 24.7.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• טראומה
• שכול