ביקורת אוכל רחוב: פנצרוטי? תנו לנו פיצה מטוגנת ואנחנו בעניין

וואן היט וונדר לא שורדים יותר מדי בתל אביב. לא, לא טעיתם, זו עדיין ביקורת אוכל ואני לא מתכוון לשירי וואן היט וונדר. סורי, ממש לא מתכוון לדבר עכשיו על "ראפר צעיר בשטח" של פושטק (אם כי מי שרוצה, פנו אלי בפרטי). אני מדבר על וואן היט וונדר בגרסת האוכל רחוב שלו – דוכנים שמוכרים אך ורק מנה אחת מיוחדת שאין באף מקום אחר, או לכל הפחות וריאציות שונות על המנה הזו. כשוואן היט וונדר קולינרי צץ יש התרגשות גדולה והקהל ממהר לבדוק את המנה המקורית (שלרוב תהיה יבוא מחו"ל), אבל כמה חודשים אחרי ההתלהבות שוכחת, ופתאום יש עסק לנהל שמה לעשות – לא תמיד יכול להתבסס על מנה אחת, נדירה ככל שתהיה. זוכרים שלרגע היה כמה דוכני ארפס?

זוכרים? ארפס (צילום: אנטולי מיכאלו)

ובכן, תם עידן הארפס (אל דאגה, עדיין אפשר למצוא אותו בכמה מסעדות), אבל דוכני וואן היט וונדר עדיין צצים מדי פעם ברחבי העיר, מנסים להכיר לנו מנה שעוד לא הכרנו ולשכנע שזה בדיוק מה שהיה חסר בתל אביב. המנות האלו לרוב כיפיות, גם כי אדם שמכין רק דבר אחד מתמקצע בו די מהר, וגם כי זה מכניס דינמיות מתבקשת לאוכל התל אביבי, אבל כאמור – נדיר שזה מצליח להחזיק יותר מדי זמן. אולי זו הסיבה שחיכיתי קצת עד שקפצתי לבדוק את דוכן הפנצרוטי שדיווחנו לכם עליו בספטמבר האחרון. רציתי לראות שזה שורד לפחות כמה חודשים.

השמן העמוק עדיין פועל בקצה קינג ג'ורג', בלוקיישן הקטן (אפילו לא חור בקיר, יותר חריץ) בו התמקם "הפנצרוטי של קוקו", שמגיש מנה שמכונה הסמבוסק האיטלקי. למה? כי הוא נראה קצת כמו סמבוסק, וגם הוא ממולא בתערובת גבינה, אבל יש כמה הבדלים – בעיקר באיכות הבצק, איכות המילוי והעובדה שהוא מטוגן בשמן עמוק. הגעתי בשעת ערב די מוקדמת, והפינה היתה ריקה. האמת, לוקיישן קצת מוזר – הוא מרגיש כמו משהו שתמצאו על שוק הכרמל, אבל נמצא מחוץ לו, מרחק כמה צעדים מכיכר מגן דוד, כמו בגד שזרוק מחוץ לארון. זו פינה כן נעימה, כל עוד מתעלמים מתנועת הרכבים והאוטובוסים על הרחוב. אם היה בתוך השוק, כמאכל שמנשנשים על הדרך רחוק מהפיח, אני מאמין שהיו שם יותר אנשים.

פנצרוטו. ממש לא סמבוסק. צילום: יעל שטוקמן

כיאה לוואן היט וונדר, אין הרבה אופציות בתפריט: קלאסי (מוצרלה עם רוטב עגבניות), מלנזנה (חציל ופרמז'ן) וקאצ'ו א פפה (פקורינו ופלפל שחור), ויש גם גרסה טבעונית וקינוח שעוד נגיע אליו. כל מנה מתומחרת בין 28 ל-29 ש"ח, שזה אמנם לא הרבה להוציא על אוכל בימנו, אבל מעלה שאלה איזה מקום תופס האוכל הזה – האם זה חלופה לפיתה בצהריים? האם זה נשנוש של אחרי יציאה? דייט רומנטי לקמצנים? לא ברור. התחלתי כמובן עם הקלאסי, וצפיתי בעוד הבחור שמאחורי הדלפק פרש ורידד את הבצק, הציב אותו במכשיר להכנת הכיסון, הוסיף את המילוי, סגר והניח בתוך צ'יפסר לוהט. הליך ההכנה, הטיגון והאוורור לפני ההגשה לקח לא מעט זמן יחסית לאוכל רחוב שכזה, בערך 13 דקות, אבל אני מניח שאם היה לחץ מצד קהל נוסף זה היה מהיר יותר.

פנצרוטו. צילום: יעל שטוקמן

לקחתי ביס בעדינות, כי שלט הניאון הבולט שבמקום צעק לי "Be Carefull It’s Hot" (הטעות במקור. בחייאת, תשברו איזה L), והופתעתי לגלות כמה אוורירי הבצק המטוגן הזה. מהפריכות לא ממש הופעתי, כי ברור שבצק בטיגון עמוק יהיה פריך. בפנים ציפה לי מילוי נמס של מוצרלה מעורבבת ברוטב עגבניות טעים מאוד, מתובל תיחכום ומאוד משמח. זו מנה מצוינת, באמת. לא יודע אם היא שווה את הכסף, שכן גם בגודל זה בערך סמבוסק – אבל מאוד טעימה. דמיינו שמישהו מפוצץ בצק פיצה בגבינה, ואז מקפל אותה וזורק לתוך צ'יפסר. תענוג. מיהרתי להזמין עוד שניים (אל תדאגו, מסוגים שונים).

רק כשאכלתי את הקאצ'ו א פפה הבנתי את הפוטנציאל של המנה הזו. למעשה, זה גרם לי להצטער שאין עוד הרבה מילויים. מה שנמצא כאן הוא הבסיס, ומנת הפקורינו עם הפלפל השחור הראתה לי איך כל מילוי נותן רוח שונה למנה, גם אם האווירה דומה. המלית משתלטת על הבצק, וככל שיהיו יותר מליות, כך יותר סיכוי שיהיה לכם מה לבוא ולאכול במקום שמגיש רק מנה אחת. אחר כך טעמתי את הקינוח, גם הוא שונה רק במילוי עם מסקרפונה ונוטלה, והמתקתקות המאוזנת שלו שבתה אותה. נכון, הכל מטוגן, אבל גם קליל להפליא. למעשה, גם אחרי שלושה לא הייתי לגמרי שבע.

פנצרוטו. צילום: יעל שטוקמן

ועם כמה שהיה לי טעים, קשה לי לראות את הוואן היט וונדר הזה ממשיך לשרוד בפורמט הנוכחי ליותר מדי זמן. לתל אביבים אין סבלנות, וכדי לפתוח מקום שבאמת מצליח לשרוד בג'ונגל המקומי חייבים לבסס קהל לקוחות קבוע, לתפוס לוקיישן טוב, להפוך את המנה למספיק משתלמת כדי שתהיה להיט – וגם אז הסיכוי להרוויח הוא גבולי, במקרה הטוב. לא בדקתי את הספרים של הפנצרוטי, אבל אני מהמר שלא פשוט שם. אם הם רוצים להתקדם ממעמד הוואן היט וונדר, כדאי להם לחשוב איך הם הופכים את המנה הזו למנת שוק, או לכל הפחות מרחיבים את הספקטרום של המנות שמוגשות שם. כי מתישהו, לא עכשיו אבל מתישהו, עוד יהיה לי שוב קרייב לבצק המטוגן הטעים הזה. ואני מקווה שהם יהיו שם כדי לספק אותו.