הניסוי החדש של ההורים: הפסקת חשמל יזומה

אמא: אלונה, תסבירי לקוראים שלנו מה זה הפסקת חשמל יזומה.

אלונה: זה שמכבים את כל האורות, הטלפונים, המסכים וכל מה שעובד על חשמל בבית.

אמא: ושל מי היה הרעיון שנעשה את זה?

אלונה: שלי.

אמא: סליחה?!

אלונה: מה?

אמא: בואי נגלגל רגע את הסרט לאחור, וניזכר שאני באתי והצעתי לך ולנח שנעשה הפסקת חשמל יזומה. להזכיר לך איך הגבת?

אלונה: כן.

אמא: "לא אמא, לא, אני מתחננת, אני אעשה כל מה שאת רוצה רק אל תעשי את זה… בבקשה, בבקשה, בבקשה". וכשכיביתי את החשמל את לבשת את הפרצוף הכי מבואס בעולם, ובמשך כל הדקות הראשונות שאלת רק שאלה אחת.

אלונה: איזו?

אמא: "מתי זה נגמר?"

אלונה: נו, כי זה קשה להיות כל כך הרבה זמן בלי הטלפון, ועוד ביום שבת.

הו לא, רק לא ספרים (צילום: שאטרסטוק)

אמא: ומה קרה אחרי הדקות הראשונות?

אלונה: התחלנו לשחק והיה ממש ממש כיף.

אמא: במה שיחקנו?

אלונה: בהתחלה שיחקנו בטריפל, ואני הפצצתי את שניכם, ואז שיחקנו במשחק הזה עם הפנטומימה.

אמא: כן, שבטח יש לו שם, רק שאני לא יודעת מה הוא, אז קראנו לו משחק הפנטומימה. תסבירי את החוקים.

אלונה: מישהו חושב על משפט, ואז הוא צריך לסמן לשאר המשתתפים מכמה מילים הוא מורכב, ואז הוא מתחיל לעשות מילה מילה בפנטומימה, והמשתתפים צריכים לנחש על איזה משפט הוא חשב.

אמא: תני דוגמא למשפט שאת בחרת.

אלונה: "כואב לי הגב בגלל התיק שלי". סימנתי לכם שזו המילה הראשונה, ועשיתי בפנטומימה את המילה "כואב".

אמא: שגרמה לנו לחשוב שאת חייבת, אבל חייבת עכשיו ללכת לשירותים, ולא למספר 1….

אלונה: שיו זה היה כל כך מצחיק.

אמא: למה?

אלונה: כי אתם לא קלטתם מה אני רוצה להגיד.

אמא: אולי כי את לא בדיוק מרסל מרסו.

אלונה: מי זה מרסל מרסו?

אמא: גדול הפנטומימאים. הוא היה פנטומימאי יהודי־צרפתי, ומורה לפנטומימה שאנשים היו באים מכל העולם ללמוד אצלו.

אלונה: אוקיי. אולי לא ניחשתם כי אתם פשוט לא מספיק מוכשרים בלהבין תנועות פשוטות?

אמא: אולי. בכל אופן שיחקנו במשחק הזה כמעט שעה שלמה. כשהתחלנו את הפסקת החשמל היה עוד אור בחוץ, וכשהיא הסתיימה כבר היה חושך. איך היה לך לשבת ככה יחד בחושך ולשחק בלי מסכים וטלפונים? מה גילית בזמן הזה?

אלונה: שיש לזה חסרונות ויתרונות.

אמא: אוקיי. בואי נתחיל מהיתרונות.

אלונה: מצד אחד זה נורא כיף, וגילינו עוד דברים שאפשר לעשות בשבת אחר הצהריים בבית חוץ מלראות טלוויזיה או להיות בטלפון. והחסרון הוא שחברה הייתה אמורה לבוא אלי, והיא הגיעה בדיוק כשעשינו את הפסקת החשמל, והיא לא ידעה את הקוד של הבניין אז היא התקשרה אלינו, אבל בגלל שהטלפונים היו כבויים לא ענינו והיא הלכה הביתה.

אמא: אז פספסת מפגש עם חברה.

אלונה: נכון, וזה היה לא כיף. אבל עדיין נהניתי.

אמא: איך קרה השינוי הזה, מלהתחנן שלא נעשה את זה, לזה שלא רצית שזה יגמר?

אלונה: אני לא יודעת.

אמא: אני חושבת שפשוט נשאבנו כולנו לתוך המשחק כי לא היו לנו הסחות דעת. כי אנחנו הרבה פעמים משחקים, אבל תמיד הטלפונים ליד, והמסכים, והאורות… ופתאום כשהיינו בלי כל אלו, נוצרה אווירה הרבה יותר אינטימית.

אלונה: נכון. את למשל מכורה לטלפון. אז להיות איתך כשאת בלעדיו זה הרבה יותר כיף.

אמא: תודה. את יודעת, זה גם הזכיר לי שכשהגענו להודו, לדרמסלה, נכנסנו לבית קפה ושאלנו את המלצר אם יש וויי פיי. והוא ענה: "No wifi. Talking". ומאותו רגע כמעט בשום מקום שם לא היה אינטרנט. אז מה עשינו?

אלונה: שיחקנו, דיברנו, טיילנו… אבל שם היו לנו הרבה יותר דברים לעשות.

אמא: גם פה יש מלא דברים לעשות, אבל אנחנו בורחים למסכים כשיש לנו את האפשרות. אז היית רוצה שנעשה עוד הפסקות חשמל יזומות? את ממליצה לעוד ילדים והורים לעשות את זה?

אלונה: כן, כי זה זמן בילוי טוב לכל המשפחה.

אמא: סבבה, אז נעשה עוד אחת בשבת הבאה.

אלונה: לא! לא אמא. אני מתחננת, לא. עוד חודש.

אמא: אבל למה? את בעצמך אומרת שהיה ממש כיף, וזה בסך הכל לשעה ו…

אלונה: אוקיי, אוקיי אמא. שיגעת.

אמא: את מעוניינת שתהיה גם הפסקת הורים יזומה פעם בשבוע?

אלונה: כן! ואם אפשר שתהיה גם פעם ביום.