פוזיטיב אגרסיב: מה קרה כשהחלטתי להיות נחמדה
בימים רגילים לא נדיר למצוא את יעל סגרסקי מקללת אל חלל האופן ספייס מתוך זעם מתפרץ על יחצן עיקש או היזכרות רנדומלית באיזה אדיוט מחייה הפרטיים, וכל זה על 20 מיליגרם ציפרלקס. דף חדש: פרוייקט קבלת החלטות
יש לא מעט דפוסים באורח החיים שלי שדורשים שינוי, החל מצריכה מופרזת של שוקולד ועד הידרדרות מבעיתה בתדירות שטיפת הכלים, אבל אני לא רואה את עצמי משנה אף אחד מהדברים האלה בזמן הקרוב. הבעיה האמיתית שלי היא גדולה יותר, כללית יותר וצריך להתחיל ממנה. אם אני מוכרחה לתת לה שם, היא נקראת נטייה לדיכאון.
עוד כתבות שיעניינו אותך:
כשהחלטתי ללמוד את שפת האהבה
כשהחלטתי לעשות ספורט בכל יום
כשהחלטתי לבשל לעצמי
"מה את רוצה שישתנה בחיים שלך?", שאלו אותי השבוע. "אני לא יודעת", גמגמתי, "פשוט פשוט להיות שמחה יותר". "אז תחליטי להיות שמחה יותר", אמרה לי העורכת משל חיינו בפרסומת לחליטת תה. קיבלתי על עצמי את גזרת הגורל, ולאחר חצי שעה שהעברתי על כיסאי האפרפר ברטינה על רשימת האירועים הדלוחים שעליי לסקר, זה כבר היה ברור: אני לא יודעת איך נהיים שמחים יותר, שמחה היא רגש. אי אפשר פשוט לשנות רגש. ביקשתי משימה, משהו מעשי. "אז תהיי נחמדה יותר לאחרים", היא השיבה.
אחרי שספגתי את העלבון הסמוי פתחתי בשבוע של התמוטטות עצבים. האל יודע אם קריסת הנפש התרחשה בעקבות אכילה מוגברת במסעדת הכורכום שבקרקעית הבניין (אשר זכתה לכינוייה בזכות חומר הגלם המרכזי בה – כורכום, שנועד לכסות ככל הנראה על טעמים וריחות אחרים), או בעקבות צריכת יתר של מידע על משפחת נתניהו. מה שאני יודעת בבירור הוא שנחמדה זה לא מה שהייתי השבוע, לא לעצמי ולא לאחרים.
אם להיות כנה, תחושת הפצצה המתקתקת בלב שלי לא התחילה אתמול. למעשה, מאז שאני זוכרת את עצמי היו תקופות השקט, השלווה והפניות לזולת לא יותר מאיים של נחת בתוך ים סוער של משברים וחרדות. גם היום, בתקופה הטובה בחיי – עם עבודה מסודרת, חברים מושלמים, חופש ביטוי עצום ובמה אינסופית ליצירה – הבסיס שממנו אני יוצאת ואליו חוזרת בסוף יום הוא רעוע. כמעט אין לי בוקר שלא נפתח באווירת "כוסאומו בשביל מה כל החרא הזה", ואין ערב שלא נסגר באווירה דומה. גם במהלך היום, בעצם, לא נדיר למצוא אותי מקללת אל חלל האופן ספייס מתוך זעם מתפרץ על יחצן עיקש או היזכרות רנדומלית באיזה אידיוט מחיי הפרטיים; וכל זה על 20 מיליגרם ציפרלקס. מהנקודה הזאת, מתברר, לא פשוט להתעשת כדי לשאול לשלומו של הנהג הנרגן באוטובוס או לענות בנימוס לקולגה שלא באה לי טוב.
בבוקר שבת נתקלתי בסרטון ויראלי של ילד הודי מסוג מדקלם־נאום־דידקטי־בצורה־חמודה. הוא אמר, "אם תתאמנו על משהו, אתם תהיו טובים בו. על מה התאמנתם היום? על להתלונן? כי אם תתלוננו בכל יום, אתם תיעשו ממש טובים בזה אם אתם רוצים להיות שמחים, תתחילו להתאמן כבר עכשיו". כאדם ממורמר רציתי לזרוק אותו יחד עם הלפטופ שלי מהחלון.
מאוחר יותר באותו הבוקר נודע לי שסבא שלי נפטר. הוא היה אדם מורכב, שזה אומר שהיו בו כמה פגמים בלתי נסלחים שלא נעים לנטור עליהם לבן משפחה מת. הסתכלתי אחורה על השבועות האחרונים ואמרתי לעצמי, בחשבון נפש די קצר וקר: "את בסדר. ביקרת אותו מספיק, יותר מכל הנכדים, והפגנת חמלה". לא קיבלתי איזו תמורה נפשית מהביקורים האלה בזמן שהתרחשו. ביקרתי כי זה מה שצריך לעשות וכי פחדתי שאאשים את עצמי על התפקוד שלי כנכדה ביום שילך מהעולם. עכשיו, כשהוא נפטר, הרגשתי הקלה מסוימת. נראה שמשהו במשוואה שלימדו אותנו מגיל ינקות, "תעשו טוב ותקבלו טוב בחזרה", לא תמיד עובד.
כשיצאתי לרחוב ראיתי כלב פרוותי ושמנמן כמו דובי קטן. הוא טייל ברחוב עם בעליו ולא עשה שום דבר חוץ מלהיות כלב. באותו רגע התאהבתי בו והרגשתי שאני יכולה לאהוב את העולם. הנה, חשבתי לעצמי – כשזה קורה זה פשוט קורה. אולי לא צריך לכפות על עצמנו חמלה כלפי הזולת. אולי בדרישה העצמית הזאת, "להפיץ טוב", יש משהו צבוע, מנותק רגשית ולא מחובר למשתנה שהוא טיב הזולת עצמו. אולי החמלה האמיתית, האותנטית, הפשוטה, באה ללא החלטה. אולי היא תיפול עליי שוב ביום שבו אאמץ כלב. כבר הרבה זמן שהלב שלי מתפוצץ בכל הליכת שישי לגן מאיר. כן, זה מה שאעשה. אבל בשנה הבאה. כשיהיה לי זמן לזה.