הפקולטה לכלבים באוניברסיטת תל אביב
הלכתם פעם במסדרונות האוניברסיטה ושמתם לב בזווית העין שמישהו הולך על ארבע? הייתם בשיעור ושמעתם נביחות? לא טעיתם, מדובר בכלבי נחייה שהפכו להיות סטודנטים מן המניין
הכלבלבים שמסתובבים ברחבי הקמפוס עטופים באפודות כחולות הם לא רק חמודים, לא רק יפים ולא רק רכים. יש סטודנטים לכל דבר שנמצאים במהלך הכשרה, כדי שיום אחד יוכלו להיות עיניים לעיוור. בכל יום הם לומדים פקודות חדשות, מתרגלים פקודות ישנות ובסוף, ממש כמונו, נבחנים על החומר לפני שיישלחו למשימתה אליה הוכשרו: להיות כלבי נחייה.
איתך בכל מקום
סטודנטים רבים מהאוניברסיטה לקחו על עצמם בהתנדבות לשמש אומנה, לאלף ולטפל בגורי נחייה למשך כשנה. הסטודנטים מקבלים את גור האומנה כשהוא בן כחודשיים וצריכים לאלף אותו מההתחלה. גורי נחייה אינם גורי כלבים מן המניין, הם אינם נועדו לבידור וחברה, אלא משמשים כעיניים של בעליהם – אנשים בעלי לקויות ראייה, ובעלי צריכים מיוחדים. לשם כך, כלבי הנחייה אמורים להצטרף אליהם למשך כל עיסוקיהם; נסיעות באוטובוס, עבודה, קניות, סידורים, אירועים, מופעים וכו'.
בשל סיבות אלה, עוד כאשר מאלפים את אותם הגורים, הגור צריך להתלוות לאומנה שלו לכל מקום אליו היא הולכת. הסטודנטים המתנדבים מלווים בגור שלהם במשך כל שעות היממה, הם נכנסים איתם לשיעורים, לנסיעות לאוניברסיטה, ובעצם אסור להם להשאיר אותם לבד. נוסף לכל, הסטודנטים אינם רק "בייביסיטר" לאותם גורים, אלא צריכים לאלף אותם לשמוע בקולם, לעשות את צרכיהם במקומות המיועדים לכך ובהוראה שלהם.
הסטודנטים עוסקים באילוף הגורים גם במהלך היום, בין השיעורים ולאחר שעות הלימודים בצמוד למאלף או מאלפת. גם לאחר הפגישה עם המאלפת, הסטודנטים צריכים לתרגל את מה שהגור למד. למשל המילה "ביזי" שחוזרת כמה פעמים, מרגילה את הגור לעשות צרכים ברגע שהמילה נאמרת. לאחר תקופת האומנה הגורים עוברים לקורס ואחריו למבחנים הבוחנים האם הם מתאימים להיות גורי נחייה. אלה שלא עוברים את הקורס לעיתים הולכים להיות גורים טיפוליים של אנשים עם צרכים מיוחדים.
"קרה לי שהוא בכה משעמום בשיעורים וזה נורא מביך. קרה גם שהוא נחר בשיעור או נבח מתוך שינה בשיעורים, בעיקר כשהוא היה גור. אבל בדר"כ, רוב הכיתה צוחקת"
פגשתי את דבורה טלאור, סטודנטית בשנה ב' באוניברסיטת תל אביב שקיבלה לפני כשנה לאומנה את גור הנכייה ראסטי. דבורה, ביחד עם בעלה, שגם הוא סטודנט באוניברסיטה, לוקחים איתם את ראסטי לכל מקום, גם לשיעורים. דבורה מספרת שכבר זמן רב היא ובעלה רצו לאמץ כלב, אך עקב היותם סטודנטים, שמוגבלים בשעות בהן הם יכולים להיות בבית בשביל הכלב, הרתיעו אותם מלאמץ. דווקא האופציה של גור נחייה המתלווה אליהם לכל מקום, ללא פחד שיהיה לבד בבית ברוב שעות היום, פתרה את הבעיה שלהם. דבורה מוסיפה שהסיבות שהובילו אותם לעשות את הצעד הזה היו השילוב בין התרומה לקהילה לבין האהבה לבעלי חיים.
קהילת הכלבים באוניברסיטה
"קהילת" האומנה לכלבי הנחייה צוברת תאוצה וכיום יש קבוצת וואטסאפ של אזור תל אביב וגם קבוצת פייסבוק. בקבוצה הם מתייעצים אחד עם השני לגבי סוגיות כמו "איך להעסיק את הגור בשיעור?", מחליפים חוויות, ומבקשים לפעמים עזרה דחופה בענייני אוכל. "אני קרובה לסטודנטים כי כולנו באוניברסיטה", מספרת דבורה על הקשר שלה עם שאר הסטודנטים. "אם שכחתי, לדוגמא, אוכל בבית, אני שואלת אם למישהו יש מנה ספייר". לפי מה שדבורה מספרת, החוויה המשותפת של האומנה והאילוף מייצרת גם חברויות חדשות "זכיתי להכיר אנשים מדהימים ומיוחדים שכנראה לא הייתי מכירה אחרת".
לפעמים הגור שנכנס עם הסטודנטים לכל מקום, גם לשיעורים, מביא איתו קשיים. "זה קשה, זה בסופו של דבר לא תמיד להיות מרוכז בשיעור כי אתה מרוכז בו, זה לצאת באמצע השיעור לצרכים שלו כי השיעור ארוך, זה לקום מוקדם בשביל הליכה איתו ולהספיק את השיעור של שמונה". אך לפי סיפורה של דבורה, גם אותם קשיים הופכים בסוף לדברים חיוביים ואף מצחיקים. "קרה לי שהוא בכה משעמום בשיעורים וזה נורא מביך. קרה גם שהוא נחר בשיעור או נבח מתוך שינה בשיעורים, בעיקר כשהוא היה גור. אבל בדר"כ, רוב הכיתה צוחקת".
ישנם כאלו שכבר לא יכולים לראות את דבורה בלי ראסטי: "המון אנשים שואלים אותי על ראסטי במהלך היום. הייתה מרצה אחת ששאלה אם מותר לו להיכנס, היא כנראה לא ידעה על החוק. היא לא הבינה למה אני מכניסה אותו כי אני לא עיוורת. הייתה מרצה שכל כך אהבה אותו שכשבאתי לשיעורים בלעדיו היא שאלה אותי "איפה ראסטי?".
סמדר גזית, סטודנטית באוניברסיטה ומשמרת אומנה לגור נחייה בשם איימי, מספרת גם היא על החוויות השונות שקורות עם הגורה בזמן הלימודים. "רוב המרצים מתעלמים או אוהבים לצחוק על הכלב שמתבכיין 'כי הוא גם סובל מללמוד', ויש גם את המרצים אוהבי הכלבים שבאים להגיד שלום ולהכיר את הכלבים בהפסקה ומתרגשים מהם". תמר כהן, גם היא סטודנטית באוניברסיטה, מוסיפה: "מרצים מופתעים אבל מחייכים לרוב, הם מתרגלים ומאוד אוהבים אותו".
חברו הטוב ביותר של האדם
לצד הקושי, החששות מהכנסת 'השותף החדש לדירה' והפחד מהפרידה הנראית באופק, נראה כי גורי הנחייה הם עניין מתגמל ביותר. "תמיד מאוד מרגש לחזור אחרי כמה שעות בלעדיה ולראות אותה רצה אלי וקופצת סביבי. זה מאוד מרגש, ובאותו הרגע אתה מרגיש שהכל שווה את זה", מספרת סמדר. מעבר לתרומה האדירה לחברה, החוויה של הסטודנטים שמשמשים כאומנה וגם החוויה של הסטודנטים והמורים סביבם הופכת את ימי הלימודים לקצת יותר משעשעים, מהנים ומעלים חיוך. בנוסף, זאת דרך טובה להכיר את האוניברסיטה (כשהגור שלך מחפש מקום לטייל בו, או לעשות בו צרכים) וכמובן – גם להכיר סטודנטים שעוצרים אותך כדי ללטף את הגור.