הפתרון לחוק הנאמנות הוא לא ליילל, אלא להפך – לעשות בלגן

מה עושים מול איומים בצנזורה והשתקת אמנים? הסופר והקולנוען ניר ברעם קורא לאמנים למתוח את הגבול - יצירות מתריסות במקום יורים ובוכים

ניר ברעם (צילום: אסנת קרסננסקי)
ניר ברעם (צילום: אסנת קרסננסקי)
28 בנובמבר 2018

לנו הסופרים והסופרות אין עניינים עם שרת התרבות. אנחנו לא צריכים את המענקים שלה (וגם אין) בשביל לכתוב ספר, וגם לא צריכים כסף וקרנות וכל מיני עסקנים שינשפו לנו בעורף. בשביל לכתוב ספר אתה לא צריך הרבה מלבד דמיון, כישרון, רגש וזמן. גם יכולת כתיבה תעזור. גם הפרסים שלה לא מעניינים אותנו. בקיצור, מבחינת הזירה הקטנה שלנו היא לא קיימת.

אבל אכפת לנו מדברים אחרים, למשל מאנשי קולנוע ותיאטרון צעירים – תחומים שכן תלויים בתקצוב ממשלתי – שראו את מופע החנופה שארגנו לה בהבימה ושמעו שעכשיו סרטים על הנכבה, למשל, כבר לא מתקבלים באהבה במשרד התרבות, ובמודע ושלא במודע יציעו הצעות פחות מעניינות. אכפת לנו מפגיעה ביוצרים פלסטינים ובתרבות הפלסטינית ואכפת לנו מאווירת ההפחדה שהיא מייצרת כאן. קל מאוד להגיד: אז בואו נשים זין על משרד התרבות העלוב וכל העסקנים סביבו. אבל אני מבין שבקולנוע, למשל, זה קשה.

האמת היא שאין ברירה. בישראל יש הרבה מאוד יצירות מעניינות בכל התחומים – בעיקר ספרות, קולנוע ומוזיקה (תיאטרון ממסדי, נודה על האמת, די גרוע, בעיקר במה שקשור למחזות עכשוויים) – והלחץ הבלתי פוסק שמופעל על היוצרים עלול לרפות את ידיהם. זה לא ששרת התרבות טועה בכל, באמת יש כאן שליטה אשכנזית בתפקידים הבכירים ובאמת יש אנשים שמאמינים שהם נבחרו לתפקיד לכל החיים ובאמת צריך לרענן כאן הכל. אבל לא באופן הזה ולא בשביל המטרות הפוליטיות הללו – להשתיק, ללמד צייתנות.

הפתרון בעיניי, ואולי יש פתרונות אחרים, הוא לא ליילל, אלא להפך. להגדיל את ההימור – לעשות בלגן. אין הכוונה כאן להפגנה מול משרד התרבות, אלא לבלאגן בכל הקשור לשני דברים: ליצירות עצמן ולקול הפוליטי של היוצרים. את "הארץ שמעבר להרים" עשינו ללא תמיכת קרנות ובתקציב זעום מאוד שקיבלנו מערוץ 8 שאינו נשלט על ידי הממשלה, וזה לא הזיק להתקבלות הסרט, אולי להפך.

זו סתם דוגמה. רוצה לומר, יש כאן כוחות יצירה מעולים בכל התחומים כמעט, והכוחות הללו מבעבעים עכשיו, זועמים, מתוסכלים, ויש גם כוחות יצירה בימין שמתגבשים ועושים דברים מעניינים (גם זה טוב). אבל אם נדבר רגע על הכוחות הניצבים מול משרד התרבות של היום – בלגן זה אומר לעשות דווקא, יצירות מתריסות, מעצבנות, שגם דעת הקהל הישראלית תתקשה לקבל. לא עוד יורים ובוכים ואיך הכל היה טוב עד 67', אלא לחפש את הנקודות העלומות, האפלות, הלא מדוברות, הכואבות באמת, אלו שלא רוצים לדבר עליהן, שגם השמאל לא רוצה וגם הימין.

אין כסף ממשלתי? אפשר לחפש פתרונות אחרים, יצירתיים – תמיכה מאנשים פרטים, להקים קרנות מתחרות לקרנות הממשלתיות ולגייס כסף, לגייס אנשים עם כסף שאכפת להם (יש כאלה, לא?), להרבות בגיוס המונים, לדבר עם ראשי עיר שאכפת להם, לשכלל מודלים כלכליים קיימים של השקעה ושיתוף בהוצאות וברווחים. יש כאן מספיק מימון אופציונלי ומספיק השראה ומספיק כוחות טובים, ושרת התרבות לא יכולה באמת לעצור את מי שנחוש בדעתו לעשות את הדבר שהוא רוצה ומאמין בו, שחשוב לו. אני יודע שזה נשמע מעט תמים, אבל זה לא. כולנו מכירים את הסיפור על "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין. נודה על האמת: היום חלומו של כל יוצר הוא שיעשו לו דבר כזה, תוך שנייה הוא הופך ללהיט עולמי. כלומר, יש לנו יותר קול, יותר כוח, יותר חופש.

ועוד משהו – אנחנו צריכים יותר סולידריות בינינו, להבין שלכל שדה יש חוקים משלו, קצת אחרים, ובמקום לבקר כל הזמן אנחנו צריכים להושיט יד זה לזה, להיות יותר סולידריים, לא להיות עסוקים רק בדבר שאנחנו עושים.

האמת היא שליוצרים וליוצרות בישראל – יהודים וערבים – יש הרבה יותר כוח מלשרת התרבות, ויש היום את העולם כולו שאפשר להגיע אליו ולגייס אותו. צריך רק להפסיק ליילל ולהתחיל לשחק, להגיד לפוליטיקאים: רוצים לשחק איתנו? יאללה מתחילים. אין גבולות למשחק הזה. נראה מי ינצח.