ההסכמות הרחבות: 12 דברים שהם עדיין קונצנזוס בישראל

יהודה פוליקר

כמו תמיד בסיפור הישראלי, דווקא מישהו שהגיח אלינו כזר – מצא את מקומו בלב הסיפור הישראלי. פוליקר הוא לא רק אחד המוזיקאים היותר טובים שצמחו כאן, הוא גם אדם ששינה משהו בחברה הישראלית: בעיקר את היחס לניצולי השואה, שעד אלבום המופת שלו "אפר ואבק" היו בפינה וחששו לדבר, ומאז לקחו צעד קדימה והחלו לפתוח את סיפורם האישי. בכלל, פוליקר במהלך חייו עשה טוב מאוד ליכולת הביטוי של אנשים – לצאת מהחושך ולפתוח את הלב. הוא לא חשש מעולם להביע את דעתו, אבל גם בתקופות מסוכסכות זה לא מנע ממנו לקבל אהבה מכל שכבות העם.

"שיר אחד"

שש שנים שהפודקאסט הזה כבר איתנו. שש שנים שבהם הוא מספר את הסיפור של המוזיקה הישראלית – עד רמת הצליל הבודד. הוא עלה ממש עם ראשית ימיו של התאגיד, והחזיק מעמד – בעיקר כי הוא הצליח לספר סיפור שנגע לכולם. מ"שירת הסטיקר" של הדג נחש דרך "יום מעונן" של היי פייב, הצליחו היוצרים – מאיה קוסובר, ניר גורלי, תומר מולווידזון ואייל שינדלר – להביא לאוזניים שלנו את האמת היסודית שמאחוריהם. יש משהו שתמיד מרגש במוזיקה, אבל בעיקר מרגשת הדרך שבה היא נעשית. "שיר אחד" חודרת לקרביים האלה, ומצליחה להיות משהו שכולם התחברו אליו. דרך הצלילים, היא הביאה את הסיפור של ישראל – בדרך הטובה ביותר האפשרית.

עמרי אסנהיים

אחד הסיפורים הבולטים של הפילוג הפנים-ישראלי הבוער – הוא היחלשות מעמדה של העיתונות. בין אם אתם חושבים שמדובר בתהליך דה-לגיטימציה שהגיע מלמעלה, ובין אם אתם מהצד שחושב שלתקשורת יש חלק באובדן הקשר שלה עם הקהל הרחב (אני, אגב, בשניהם), אין הרבה עיתונאים שהיו יכולים למצוא את עצמם ברשימה הזאת. אבל אסנהיים כן – העיתונאי שצמח בתקשורת הספורט, הפך למספר הסיפורים הלאומי. מי שלא חשש, באותו איזמל חד, לגעת בסיפור כואב ורגיש כמו התחקיר על עזרא נאווי, וגם להביא למסך את העדויות הקשות נגד רחבעם זאבי, מפולארד ועד אתי כרייף, מאסון הסלוקי ועד פרשת שמעון קופר – העיתונות של אסנהיים היא לא רק איכותית, היא גם כזו שמצליחה להביא למסך אנשים מהשקפות שונות, ולהגיד להם את האמת. לא עניין של מה בכך בישראל הנוכחית.

נמל התעופה בן גוריון

המקום שמכיל, בוודאי בימים אלה, את כל עם ישראל; מבוגרים וצעירים, ימנים ושמאלנים, כולם עומדים בתור לבידוק הבטחוני (שתמיד לוקח שעות יותר ממה שמתוכנן). שער הכניסה והיציאה למדינה הוא גם אחד המקומות היותר אהובים – הנעימים, המסודרים, המטופחים אפילו. השיפוץ שנעשה בו, והפיכתו ל"נתב"ג 2000", הוא בערך הפרויקט הלאומי היחיד שממש הצליח – וקשה למצוא מקומות שמחוברים לקהל כה רחב של אנשים. וחוץ מזה, במילא כולנו הרי נמצא את עצמנו שם יום אחד…

ושלא תצטרכו לראות כזה אף פעם. לוח הטיסות היוצאות בנתב"ג ביום השביתה (צילום: אנדרו ברטון\גטי אימג'ס)

רביד פלוטניק

סיפור הסינדרלה הגדול של המוזיקה הישראלית. ראפר שצמח מחנויות הבגדים של התחנה המרכזית והמועדונים אפופי העשן של כיכר אתרים ורחוב סלמה, והפך לאחד מהכוכבים הגדולים בפופ העברי – בוודאי בהיפ-הופ שנולד כאן. הדרך של פלוטניק, שהיתה כרוכה במאבק גדול ובעצמאות מוחלטת מכל גורם זר, הגיעה אל ההמונים – וכבשה את ליבם. את התוצאות אפשר לראות כמעט בכל המקומות הגדולים שהוא כבש: מהבארבי, דרך ה"לייב פארק" ועד היכל מנורה מבטחים. כולם סולד אאוט, לפעמים שבועות מראש.

ברק בכר

תחום מאמני הכדורגל בישראל הוא לא כזה שמלא באנשים מושכי עניין ומעניינים. לכל אחד מהם, מן הסתם, יש סיפור – אבל לרוב הוא מתמלא בקלישאות הרגילות. ויש את ברק בכר – מי שצמח בתור מגן ימני, הכי רחוק מכוכב כדורגל, אבל התפתח למטאור אמיתי בתחום האימון, עם חמש אליפויות בהפועל באר שבע ומכבי חיפה. וגם עליו, כך נדמה, יש קונצנזוס – בכר מוערך על ידי כולם, גם על ידי מי שהוא ניצח, ואפילו מצליח להיות אהוב, בעזרת היכולת שלו לגלוש קצת מהסיסמאות שהכדורגל מביא איתו.

דני סנדרסון

גם כאן, מדובר בהרבה יותר ממוזיקה. סנדרסון שנולד בכפר בלום הוא, ללא ספק, אחד הכותבים הכי חכמים ואחד היוצרים הכי "הולסומיים" בתרבות שלנו. אבל זו גם הדמות שהוא הביא קדימה – מישהו שלא חושש לרדת על עצמו, לוזר חינני, מעין בן דמותו של וודי אלן (אבל כזה שבאמת אפשר לאהוב עד הסוף ועם רקורד אישי נקי). הצניעות הכובשת של סנדרסון, האיכות שהוא הביא לבמה בשנים של יצירה, היא ככל הנראה סוד הקסם לאהבה שהוא מקבל עד היום. לא מדובר בסופרסטאר שנעטף בעטיפה ורדרדה, אלא במוזיקאי עם לב ועומק – שהצליח, בדרך ארוכה, להפוך למישהו שכל העם מחובר אליו.

"אפס ביחסי אנוש"

הנה לכם סיפור קולנועי כלל ישראלי. הקולנוע הישראלי נוטה להיות מפולג בין שני קטבים מובהקים מאוד של הצלחה מסחרית (יחסית, כן?) או הצלחה ביקורתית, אבל יש יצירות שמצליחות להתעלות על זה – גם אהובות מאוד, וגם איכותיות. כזה הוא הסרט שיצרה הבמאית טליה לביא, שגם גילה למדינה כוכבת ושמה נלי תגר. "אפס ביחסי אנוש" היה סרט שנגע לכל מי שחווה את הצבא, לא משנה מאיזה עולם הוא בא, בצורה כואבת במיוחד. הוא תיאר את צה"ל הלא הירואי, זה שנמצא במשרדים המאובקים ובשין גימלים בשום מקום. כל בני הדור שלו רצו את הקרייה, וכל בני הדור שלי הסתפקו בבסיס אלמוני, עם חיילים שבוזים, שרק מתים ללכת הביתה. זה צה"ל שאנחנו מכירים – כזה שהדבר הכי הירואי שאתה יכול לעשות בו זה לצאת לדו קרב עם אקדחי סיכות.

"טד לאסו"

ה"פיל גוד" של התקופה. אולי העולם שלנו מנוהל על ידי אנשים שמתנהגים כמו ב"יורשים", אבל אפשר לחלום שהוא ינוהל על ידי אנשים שמתנהגים כמו ב"טד לאסו", נכון? הסדרה, שהחלה בפרסומת לליגה האנגלית ב-NBC, הפכה ללהיט של ממש בכל העולם והדמות של טד, המאמן האמריקאי שכובש את אנגליה, ואיתו שלל הדמויות – מרוי קנט דרך ג'יימי טארט ועד רבקה וולטון, היא בעיקר מביאה אל המסך מה שחסר לכולנוו – חמלה, רגישות ויכולת לחבק את הצופים שלה. לא סתם היא הפכה ללהיט בדיוק כשהעולם היה הכי צריך חיבוק (אבל לא יכול היה להתחבק, באופן אירוני) באמצע מגפת הקורונה. שלוש עונות היא כבר כאן, ואנחנו רק מקווים שזה לא ייגמר לעולם. ממש מקווים.

"מנאייכ"

לכאורה, היו לה את כל הכלים לא להיכנס לרשימה הזאת": סדרת טלוויזיה שנעשתה על ידי יוצר ימני במובהק (רועי עידן), בערוץ טלוויזיה שהפך לעיתים קרובות לשק חבטות בידי ממשלות הימין בשנים האחרונות (כאן 11), עם סיפור על "כנופיית שלטון החוק" – השילוב בין גורמים במשטרה, בפרקליטות ובדרגים גבוהים יותר שפועלים יחד נגד האינטרס הציבורי. אבל זה הטריק עם "מנאייכ" – למרות האג'נדה, היא הצליחה להיות מאוד מאוד אהובה גם על ידי מי שלא הסכימו עם הסנטימנט הפוליטי שלה – וגם גדולי השמאלנים יכולים להסכים שמדובר בסדרה מעולה, מותחת ומרתקת. וכבר אמרנו, אבל לא נפסיק להגיד ששלום אסייג בתפקיד דרמטי זו פשוט הברקה.

השירים מ"זהו זה"

הקאמבק של "זהו זה" לטלוויזיה לא נחשב להצלחה רייטינגית גדולה והמערכונים שמייצרת החבורה המוכשרת הזו (גידי גוב, דבלה גליקמן, אבי קושניר, מוני מושונוב ושלמה בראבא) די נבלעים בתוך ים הרעש שאופף אותנו. אבל יש משהו שכן מצליח לחדור – ההחלטה לסיים כל תכנית עם שיר. מנהג שהחל עוד בשנות השמונים עם "שיר השבוע" (שהאחראי לו הוא שלמה גרוניך), וניסה להתקמבק במסגרת החזרה של "זהו זה" למסך בתקופת הקורונה. זה לא עבד מהרבה סיבות, אבל משהו חדש נולד – והוא הקאברים ש"זהו זה" ביצעה לקלאסיקות ישראליות. העיבודים המעולים של אמיר לקנר, ביחד עם הקולות המגוונים של החמישייה, הפכו להיות הכתף שעליה אנחנו אוהבים להתרפק; בקורונה, וגם אחריה. וכך, על המסך נפגשו שירים של טיפקס ואריק איינשטיין, שירים של מוקי ושל שימי תבורי, של עמיר בניון ואריאל זילבר – ביחד עם יהודה פוליקר או אהוד בנאי. מוזיקה היא המקום שבו אנשים מתחברים – והשירים של "זהו זה" חיברו אנשים שונים, ממקומות שונים, לאותם הצלילים. דבר שהוא חיוני, בטח עכשיו.

נתיבי איילון

אי אפשר לפספס את זה – בהיעדרה של כיכר רבין (שעוברת שיפוצים), דווקא עורק התנועה המרכזי של ישראל הפך לדופק הלאומי. המקום שאליו ישראלים הולכים להפגין – בעד הרפורמה ונגד הההפיכה המשטרית. בין אם אתם בעד או נגד חסימות כבישים, אי אפשר לפספס את העובדה שבתקופה הזו – כל העם נפגש מתישהו על האספלט הבוער של שערי הכניסה התחבורתית לתל אביב. ומי שלא שם בערב ובלילה, כבר יעמוד שם בפקק בבוקר בדרך לעבודה.

המחאה מתחדשת. חסימת האיילון 26.3.23 (צילום באדיבות מטה המאבק המשותף)