הקוסם מבית ההבראה

״תשמע,״ אמרתי לו, ״אתה קוסם אז תעשה קסם.״ ״גמרתי לעבוד להיום,״ אמר. הוא היה מבוגר, בן שישים בערך, לבוש שחור כולו, ורק העניבה שלו היתה אדומה בוהקת.
אמרתי לו: ״קוסם אמיתי לא גומר לעבוד לעולם. זה כמו שגמד לא מפסיק להיות גמד כשהוא גומר את ההופעה בקרקס.״
הוא הביט בי כאילו הייתי שיכור וטרחן גם יחד. שזה בסדר. זה יותר מבסדר. אם יש דבר אחד ששיכור טרחן יכול להתמודד איתו, זו הטענה שהוא שיכור טרחן. אם הוא לא מסוגל, עדיף שלא ישתה מלכתחילה.

אז הקוסם – שהיה צ׳כי בשם יאן, עם תסרוקת ״הלוואה וחיסכון״ כל כך איומה שלא יכולת שלא לתהות אם זו הצהרה אמנותית, אמר: ״אם תזמין לי את הבחרובקה הכי יקרה בבר, אני אראה לך קסם שלא ראית מעולם.״
״הבחרובקה הכי יקרה?״ – אמרתי – ״ממתי לבחרובקה יש טווח מחירים?״, כי בחרובקה הוא ליקר צ׳כי מתקתק ומכוער, שגם חמישה שקלים בקופיקס לא הייתי משלם עליו.

ואז סיפר לי יאן שאחד מתושביו המיתולוגיים של הבר שבו ישבנו היה מאפיונר, שאהב את האלכוהול שלו מתוק ועם אחוזי אלכוהול שעושים סדק בבקבוק. והיה מכין בעצמו את משקאותיו ושומר אותם בבר – שבתקופה הקומוניסטית שירת את אורחיו של בית ההבראה לחשמלאים, שהיה מעבר לפינה והיה שייך לאיגוד החשמלאים הצ׳כוסלובקי. אלה קיבלו שבוע חופש כל שנה בלי האשה, ובדרך כלל היו מנעימים את זמנם עם אחת מאותן גרופיות של חשמלאים – אפשר להגיד זונות, אבל למה להיות גס? והיה זה אותו מאפיונר אגדי שהשיג להם בנות, וסמים, וכל מה שאפשר לעשות ביער קרקונוסקי, אי שם בהרים על גבול גרמניה, ולא לספר עליו בבית. אבל אז נגמר הקומוניזם, חשמלאי המדינה לא יצאו יותר לנופשים מרוכזים, המאפיונר המקומי איבד את פרנסתו, וכל מה שנשאר מאותה תקופה זה האוסף ההולך ומתמעט של אותם בקבוקי אלכוהול בלתי חוקיים, שעדיין חיכו לו בבר.

אמרתי לו, ״אני נראה לך כמו אחד שיכול להרשות לעצמו את הבקבוק הכי יקר בבר?״
והוא אמר, ״אתה שיכור. שיכורים יכולים הכל.״
שזה, תודו, טיעון מנצח. אז הזמנתי: הגיע בקבוק עם משקה ירקרק בכד זכוכית, שאת פיו חסם פקק שעם גדול. כמה זה עלה? לא משהו שמתחרטים עליו כל החיים, אבל בהחלט סכום שצריך לפרוס לתשלומים.

״נו,״ אמרתי, ״הנה הבחרובקה הכי יקרה. איפה הקסם הזה שלך, שלא ראיתי מעולם?״
הוא שתה, ואמר: ״זה קסם של היעלמות, ואם אני אעשה אותו עכשיו אני לא אספיק לשתות עוד שוט.״
נדתי בראשי בספקנות, מתחרט כבר על כל העסק, וסימנתי לברמן למזוג לו עוד שוט. הוא זרק אותו לתוך הגרון, בתנועה אחת חלקה.
״נו,״ אמרתי, ״מה עם הקסם?״
ואז הוא אמר ״ידנה דווה טשי״, שזה אחת שתיים שלוש בצ׳כית, לקח את הבקבוק ולגם את כולו בבת אחת.
״זה הקסם?״ אמרתי. ״העלמת את האלכוהול מהבקבוק? נראה לך שזה משהו שלא ראיתי מעולם?״
״לא,״ אמר, ״הקסם שלא ראית מעולם זה קסם הנדיבות, כי אתה חתיכת קמצן שרק חושב שהולכים לגנוב אותו, והקסם זה שאתה לא צריך לשלם על הבקבוק הכי יקר בבר.״
וקם והלך.
לא ידעתי מה לומר.
בסוף קראתי לברמן ושאלתי כמה אני חייב.
אז הוא אמר, ״כלום, הקוסם שילם עליך.״
״על כל הבקבוק?״
״כן.״
״אוקיי…״ אמרתי. ״הוא עד כדי כך נדיב, או שזה לא
באמת עולה כמו שאמרתם?״
״זה עולה,״ אמר הברמן, ״אבל זה הבקבוק שלו. הוא היה פעם ביג שוט. מאפיונר גדול. אבל אז מכרו את המלון, והוא…״
הברמן משך בכתפיו ונעלם.
לא נותר לי אלא למשוך בכתפי גם אני, אם כי לא היה שם אף אחד שיראה את זה, או שיהיה אכפת לו. והקסם הזה נשאר איתי שנים רבות, לא בגלל שהיה כל כך מדהים, אלא כי אני שפוט של הרגעים האלה שבהם המציאות משתנה לך מול הפרצוף, ואומרת, היי טמבל, אתה לא כזה חכם כמו שאתה חושב. מצד שני, אני לא אוהב כשאומרים לי את זה יותר מדי פעמים רצוף. רק מדי פעם. ובמבטא צ׳כי.