לפתוח את הרכבת הקלה בשבת זה לא סתם עניין של תחבורה. זה עיקרון
האם מרב מיכאלי באמת תפעל לפתוח את הרכבת הקלה בשבת או שזה בסך הכל מהלך פוליטי? האמת היא שזה לא כל כך משנה. אנחנו זקוקים לתחבורה ציבורית בשבת, בטח, אבל אנחנו זקוקים גם לחברי כנסת שעדיין זוכרים לדבר גם לחילונים על הצרכים היומיומיים שלהם
יכול להיות שזה רק טריק שיווקי. מין ניסיון להחזיר את קהל המצביעים הטבעי של שרת התחבורה מרב מיכאלי, שהיא במקרה גם יושבת ראש מפלגת העבודה (או שזה ההיפך?) אליה – או לפחות להשיג את תשומת ליבם, שאולי הוסחה על ידי האקשן שהתחולל במרצ השבוע, לקראת יום הבוחר. אבל גם אם כן, ההחלטה המסתמנת של מיכאלי (לפחות על פי הדיווח של נדב אייל אתמול) לנסות ולפתוח את הרכבת הקלה בשבתות – היא החלטה נכונה. כעת נותר רק לקוות שהיא תוכל – ושתהיה לה ההזדמנות – גם לממש אותה.
יש את הסיבות הפרקטיות, כמעט מובנות מאליהן. הסביבתית – תחבורה ציבורית תמיד עדיפה יותר על אחזקה של רכב פרטי, בטח במציאות שבה כמות הרכבים רק עולה ועולה – ואת זה מכיר היטב כל מי שאי פעם ניסה להתקרב לתל אביב מתישהו, ולא רק במה שמכונה "שעות העומס" אבל זולג בקלות גם הרבה מחוצה להן. הכלכלית – להרבה אנשים אין את המשאבים כדי להחזיק רכב פרטי, ותחבורה ציבורית יעילה יכולה לספק פיתרון.
רכבת קלה שתפעל גם בשבתות היא כנראה הפיתרון היעיל ביותר להורדת מחירי הדיור – היא תוריד את הלחץ מהרצון לחיות רק בתל אביב, ותאפשר לאנשים שלא גרים בתחום הספציפי של העיר העברית הראשונה, לעבוד בתוכה ולהגיע אליה בדרך נוחה יחסית. זה יהפוך את פרברי תל אביב – רמת גן, גבעתיים ואפילו חולון ובת ים – לעוד יותר אטרקטיביים לתושבים, מה שיאפשר בסופו של דבר גם למחירים בעיר עצמה לרדת.
כל זה המובן מאליו. אבל יש גם הסיבה האמיתית: בסופו של דבר, רוב מוחץ של תושבי תל אביב הוא חילוני – כלומר, אנשים שחיים בשבת בכל מובן אפשרי. יוצאים מהבית, הולכים לים או לכדורגל. אלא שהמציאות הזו מתאפשרת במדינת ישראל, באופן מאורגן, רק למי שיש לו רכב פרטי. האחרים יצטרכו להסתמך על מוניות, וזה עוד יכול לעבוד בתוך העיר, אבל מעבר לכך – זה פשוט כבד מדי על הכיס.
לרכבת הקלה יש את האמצעי להוריד גם את הלחץ הזה. היא תאפשר לנו, אלה שלא מעוניינים במכונית, להגיע לחוף גורדון או לאצטדיון בלומפילד, בדרך נוחה וטובה, ותאפשר לכולנו ליהנות מהיום החופשי שלנו. בזמנים כל כך לחוצים, האפשרות הזו להתנתק ולעשות את מה שאנחנו אוהבים היא חשובה לא פחות מהצורך בפרנסה או במזון. האפשרות להגיע לכל מקום באופן זמין, לפיכך, הופכת לחיונית ממש.
ויש את השאלה הדתית, החשובה לא פחות: איך מדינה שמגדירה את עצמה כיהודית יכולה לאפשר חילול שבת? ובכן, בשביל זה אנחנו יודעים לחיות לא רק במדינה אלא גם בקהילות. על השאלה האם הרכבות תעבודנה, או האם יהיו אוטובוסים זמינים, צריכים להכריע המקומיים, אלה שחיים ונושמים את האופי של העיר, והם אלה שיישאו בתוצאות. קהילה שמאמינה שהעיר צריכה להיות סגורה – במילא תסגור את העיר בשבת, והמיעוט יצטרך לכבד את החלטת הרוב. המקרה הזה נכון גם לגבי העיר החילונית שבה אנחנו משתדלים לחיות.
והשאלה האמיתית היא: מהם החיים, בעצם? האם החיים הם רק מרדף בלתי פוסק אחרי הפרנסה, ואחרי היכולת להתקיים – או שחיים הם גם כל מה שמעבר: ליהנות מסרט, לצאת לטיול, ללכת לדייט, להיכשל בדייט, להתלהב משער נפלא, להתרגש מספר או שיר בהופעה. אלו הן הסיבות שבגללן אנחנו מתרוצצים כל כך. וזה לא כל כך משנה אם מרב מיכאלי מבינה את זה או שהיא מבינה את העיתוי הפוליטי של להבין את זה. העיקר שהיא זוכרת שאנחנו מבינים את זה.