השבוע שאחרי: מה יציל את השמאל הישראלי?
אחרי שסיים ללקק את הפצעים, השמאל הישראלי מנסה להמציא את עצמו מחדש, שיוויוני ומגוון יותר. ואולי הפתרון הוא בכלל לחזור על נוסחה מנצחת מהעבר?
על הפוסטרים שטרם הוסרו מהחלונות של קפה תמר, בוז'י הרצוג עדיין מביט אל האופק בתקווה. האירוניה הזו נוגעת בנקודה הרגישה ביותר של התל אביבי המצוי: הפאסון. איך קרה שפעם נוספת ביצענו השקעה רגשית לא נכונה, כאילו מעולם לא שברו לנו את הלב, והרשינו לעצמנו ללכת לקלפיות בהרגשה שהפעם משהו טוב באמת הולך לקרות? שליש מהתל אביבים נתנו את קולם למחנה הציוני, למרצ הם העניקו מנדט שלם וליש עתיד 13 אחוז מהקולות בעיר. אנשים שקמו בבוקר עם טעם של מהפך הלכו לישון עם ממשלת אחדות, וקמו שוב, הפעם עם קאם דאון שעשרה אדווילים לא יצליחו לשכך. פדיחה.
התגובה המיידית לפגיעה בפאסון היא מגננה ארסית. בשעות שלאחר פרסום תוצאות האמת התמלא הפיד באמירות שבאו להעמיד מצביעי ליכוד על תודעתם הכוזבת, ביניהן פוסטים אומללים במיוחד של אלונה קמחי ("תשתו ציאניד ניאנדרנטלים מזוינים"), אמיר חצרוני ("הצבעה לימין יכולה להיות אינדיקציה לפיגור שכלי"), האמן גל וולינץ ("מסעודה, תמשיכי להירקב") וקמפיין הפייסבוק "לא לתת", שטרם ברור מי ומה לעזאזל עומד מאחוריו. בעלי הדרכונים הזרים איימו בהגירה, משוללי הדרכונים הזרים איימו בהתאבדות ורלטביסטים חמורים ניסו להרגיע את הרוחות בטענה שהכל עניין של נרטיבים.
נוכח הפערים בנתוני ההצבעה, הצעתו של פרופ' קרלו שטרנגר לחלק את מדינת ישראל ל-12 קנטונים ולהעניק לתל אביב אוטונומיה מעולם לא הייתה כה מפתה. אך היום אין לנו ברירה אלא להפסיד בכבוד, וכמו שחקני טניס, לגשת ללחיצת יד אלגנטית כשבראש אנו כבר משרטטים את המהלכים שיעשו את ההבדל בפעם הבאה. לאו דווקא מתוך אמונה שאי פעם נוכל לנצח, אלא פשוט כי אסקפיזם איננה אופציה במדינה שבה אפשר למות בתור למועדון.
ח"כ תמר זנדברג, שמקומה בכנסת הבאה לא הובטח עד הדקה ה־91, מודה שיש מקום להפקת לקחים משמעותית. "בלי להיכנס לדיון אם תוצאת הבחירות הן הצלחה או כישלון עבור מרצ, ברור שאי אפשר יהיה להמשיך ככה לאורך זמן. השילוב של אחוז החסימה עם הרגישות של מרצ למתרחש במפלגות הגדולות יותר יוצר מציאות מסוכנת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אלה שחתומים על קבורת המורשת של שולמית אלוני. הלקח שצריך להפיק חורג הרבה מעבר לקמפיין כזה או אחר או לפרסונה כזו או אחרת, הוא טמון בקונספציה הפוליטית – הערכים שלנו צודקים, אבל הפוליטיקה כושלת. אם היה לי פתרון קסם הייתי מציגה אותו מזמן, אבל אין לי ספק שאי אפשר לעבור לסדר היום, לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".
יש מקום לכריתת בריתות חדשות ואמיצות, כמו עם החרדים לדוגמה?
"זה חלק מהדיון שצריך לערוך. שמאל אפקטיבי חייב להיות אמיץ, חד ופורץ דרך ובאותו זמן גם עממי, חזק ומשפיע. אני לא חושבת שבכל קונסטלציה בעתיד תפנה מרצ אלקטורלית לקהל חרדי, כי לא נוותר על הרעיון החשוב של הפרדת דת ומדינה, אבל בטח שאני לא פוסלת שיתופי פעולה אד הוק כמו שכבר עשינו".
הקולנוען רון כחלילי, שעסק בהיסטוריה של השמאל הישראלי בסדרה הדוקומנטרית "על צד שמאל", מאמין שהגיע הזמן לפירוק והרכבה מחדש: "מפלגות השמאל הציוני צריכות להתפרק עד היסוד, כל פתרון אחר יהיה מזויף. הניסיונות הרבים של השמאל לחזר אחרי הקהלים ה'אחרים' מאז 77' עלו בתוהו. יש תהום עמוקה בין הקהל שהשמאל אמור לייצג לבין המייצגים בפועל. כל תנועות השמאל הן אשכנזיות, בורגניות ומגדירות את עצמן כל הזמן רק על ידי שלילת האחר".
מה צריך לקום במקומו?
"מתוך האפר הזה צריך לבנות תנועת שמאל עממית, שבאה מלמטה, כמו התנועות הקומוניסטיות העירקיות. שמאל, שבהתאם להגדרה האוניברסלית שלו, הוא קודם כל כלכלי ופועל לשוויון: בין נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים וכן הלאה. אני מייחל ליום שבו יקום שמאל מזרחי שבו עמיר פרץ, מירי רגב ואורלי לוי אבקסיס יוכלו להיות ברשימה אחת. 'ברית הדפוקים', אם תרצה לקרוא לזה ככה".
[interaction id="551286807fdf079b4e0a4b72"]
ברוח דומה, אורי משגב, הפרשן הפוליטי שטען ב"הארץ" כי מרצ ויש עתיד סיימו את תפקידן ההיסטורי, סבור ששיקום יסודי מצריך צעדים שאינם מובנים מאליהם. "ברמה האישית והיומיומית אנו צריכים להרים ראש, להיאחז בכל היקר לנו, כולל בעיר הנפלאה שאנחנו גרים בה. היא תמשיך להערכתי להוות מרכז פוליטי ואלטרנטיבה. ברמה הפוליטית, צריך כמובן לקחת את הזמן ולא לשלוף, אבל הכיוון שאני נוטה אליו הוא הקמת גוש פוליטי שאני מכנה בשם זמני 'המפלגה הדמוקרטית הישראלית', שיאחד מפלגות שמתנגדות לשלטון הימין. אפשר שיהיו בתוכו הבדלים אידיאולוגיים, ואני לא רואה שום סיבה להמשיך לרוץ לבחירות בכמה ראשים שמבזבזים אנרגיה על מאבקים פנימיים במקום על מאבק בימין. הייתי שמח אם הוא היה כולל את המפלגות הערביות, או לפחות את חלקן, אבל גם אם זה לא ריאלי בשלב זה, צריך להכשיר את הקרקע ולשתף איתן פעולה לאחר הבחירות. הכי חשוב – צריך להיפתח ולפתוח את שורותיו לקהלים חדשים. מבחינתי אנחנו מדברים על כל אזרח במדינת ישראל שלא שייך לימין המתנחלי, ועד עכשיו מסיבות שונות לא עזב את הליכוד, ש"ס או ישראל ביתנו".
גם חגי מטר, שכאקטיביסט שמאלני ותיק מיותר לשאול אם אבדה תקוותו, לא רואה ב"מנשקי הקמעות" קומץ שיש להביס אלא מגזר שיש לקרוץ לכיוונו. "חלק מרכזי ממה שראינו בבחירות האלה זו התכנסות סביב זהות יהודית", הוא אומר. "לליברלים בתל אביב יש אנטי לדבר הזה, שלא תורם לשום דבר. אנחנו חלק מקהילה יהודית וצריכים לקבל אחריות גם על היהדות. הדת היא גורם מרכזי במדינה שלנו, ובכלל במרחב המזרח תיכוני שאנו חיים בו, היא חייבת להיות גם חלק מהפוליטיקה".
מנגד, הסופר והעיתונאי גדי טאוב מאמין שבמקום להתחנף לפריפריה במטרה לקרב אותה אלינו, עלינו לשקול את האפשרות שמישהו שם אשכרה צודק. "במקום לחשוב כל הזמן שתל אביב תאיר את עיני הפריפריה בערכיה המתקדמים, כדאי שגם תל אביב תזכור שהיא על קרקע המציאות של המזרח התיכון. שגם אם נעשה שלום עם הפלסטינים בעתיד, זה לא אומר שהנהגת פת"ח תשתתף במצעד הגאווה. וכדאי שתל אביב, או בוא נדייק, השמאל בתל אביב, ישים לב שחלק מהדאגות של הלא-שמאל הן דווקא מוצדקות. מי שלא מודאג מהאפשרות של טילים על נמל התעופה בן גוריון ועל ירושלים ותל אביב, לא ישכנע את הציבור הכללי שהוא כשיר לטפל בבעיות שלנו. זה נרקיסיסטי לחשוב שהכל תלוי רק ברצוננו הטוב".
המשותף למסקנות הכנות של זנדברג ומטר, החזונות של כחלילי ומשגב והפרגמטיזם של טאוב הוא ההבנה שהשמאל כפי שאנו מכירים אותו כיום ימשיך להיכשל עד שיצמיח מתוכו מוטציה חדשה, ומוטב שיהיה לה גן מזרחי דומיננטי. אך יכול להיות שכולם חוטאים בתמימות, ואת התשובה, מאכזבת ובנאלית ככל שתהיה, נמצא בסוף ממש מתחת לאף שלנו. כמו בעבר, היא תופיע בדמותו של גנרל אשכנזי מהאסכולה הרביניסטית. בשתי מילים – בני גנץ.