התאהבנו, יצא מזה סרט: כוכב "אל תשכחי אותי" בטור מיוחד
ניתאי גבירץ פגש את השחקנית מון שביט בסלון של הבמאי רם נהרי רגע לפני שוויתר על הקריירה שלו כשחקן. המשולש הזה הוליד את "אל תשכחי אותי", שיוצא השבוע לאקרנים
יש סצנה בסרט "כנפיים שבורות" שבה דאנה איבגי ואני יושבים עירומים על חלון בבית ספר בחיפה ומדברים על האופציה לקפוץ למטה. אותה סצנה צולמה בתיכון הפריקים החיפאי של ויצ"ו, באותה כיתה שבה למדה מון שביט. פעם, אחרי הקרנה של אותו הסרט, נער ממושקף וקצת קריפי, ניגש אליי, תל אביבי מלידה, ואמר לי שאני מייצג את הנוער של חיפה. גיחכתי. שנים אחר כך הכרטיסייה החופשית שקיבלתי ממון אל תוך הלונה פארק היפהפה והמפותל שנקרא הדמיון שלה, לצרכי כתיבת דמותה של תום, גרמה לי לדמיין לעתים שאני נער חיפאי, חופף ראש בבית הוריי ונזהר שהשמפו לא ייכנס לי לפה, כי לכל טיפה בעולם הזה שלא קוראים מים, קוראים קלוריה.
מון ואני נפגשנו בסדנת משחק קבוצתית, בסלון של הבמאי רם נהרי ("אהבה זה כואב", "ככה זה" ועוד). מון באה כדי להתנסות ולבדוק מה זה העניין הזה שנקרא משחק, בעוד שאני באתי במטרה ברורה – בתוך עשרה מפגשים אני מחליט סופית אם אני רוצה לשים סוף לאשליה המאני־דפרסיבית הזאת שנקראת "משחק", שאני נאחז בה מילדות בשארית שיניי השחוקות מלחץ, או שמשהו פה ישכנע אותי להמשיך.
מי שלא פגש קאובוי שהוזנק ברודיאו על גב שור מטורלל תוך שהוא יורה את כל הפעולות ההפוכות מהסצנה בצרחות של רכזת חטיבה רעה וצחקוק של ילד מתלהב, ובן רגע גם הופך לסוג של אח גדול שלך שלעולם יהיה איתך ותהיה מוכן למות בשבילו, לא פגש את רם נהרי. כשרם אמר לנו שבשבוע הבא עושים "תרגיל דמות" וביקש שנביא גם חפץ שמתקשר למישהו שקרוב אלינו, חשבתי מיד איך להבריז מהמפגש הבא. תרגיל דמות זה שיט של בית ספר למשחק, ומה נשאר עוד בכבוד השחקני המפוקפק שלי מלבד העובדה שהלכתי תמיד מסביב לכל זה.
אבל רם זה רם, אני לא יכול מולו, ובמה שהוריי ומוריי לא הצליחו לגרום לי לעשות מעולם (שיעורי בית), הוא הצליח.
אז חפץ לא הבאתי, חייב לשמור קלף בצד לתירוץ הכישלון הצפוי. במקום הבאתי דמות וקראתי לה "ניל", מספיק קרוב לשמו האמיתי של חבר הילדות שעליו היא מבוססת. ניל הוא חצי הולנדי ותמיד ידעתי כיצד לחקות אותו. כשהתמוטט נפשית בזמן לימודי מוזיקה קלאסית באמסטרדם והוחזר לארץ כדי להשתקם, החיקוי הישן התחיל להרגיש לי פחות מצחיק והפך לרצון שלי לספר לקבוצה את האמת על החבר הזה. כשרם התחיל לשאול אותי (כניל) מלא שאלות בהתלהבות, קלטתי עד כמה אני עונה לו ללא היסוס ולפרטי פרטים שממש לא זכרתי שאני זוכר, ומהעבר השני שחקנית אחרת בקבוצה נותנת לי מכות על הכתף ומבקשת שאחזור כבר להיות ניתאי, כי זה מעיק עליה.
מון לא הביאה "דמות", היא כן הביאה חפץ. תפריט צבעוני עם ציורים חמדמדים של קאפקייקס, שחברה הביאה לה פעם מניו יורק. היא התנצלה שלא באה מוכנה וחשבה שבזאת זה ייגמר ואפשר לחזור לשבת. ואז רם התחיל לשאול שאלות, ובדיוק כמוני, מסתבר שגם מון לא יכולה מולו. אז היא פשוט סיפרה לכולנו, ללא טיפת דרמה. להפך, אפילו בערגה מחויכת וסוג של נוסטלגיה קסומה ומטרידה על התקופה הכי מעוותת בחייה ובחיי חברותיה. הסיפור היה מפוצץ בפרטים, זה בתוך זה, פרטים מדויקים, לפעמים מדויקים מדי, סיטואציות מופרכות ודפוקות כל כך, שהדרך היחידה להגיב להן היא לצחוק (מותר לצחוק?), עם סצנות קשות שהמוח מתקשה להכיל. הכל סופר באפס בקשה לרחמים, ללא הרמה לקראת הפי אנד או הנחתה לטרגדיה. פשוט ככה, כמו שזה. כי ככה זה. וכזאת היא מון. מבלי ששמה לב רם ואני בהינו בה בעיניים נוצצות, מרותקים, שאובים בתוך ארץ הפלאות הזאת שלה ובדרך שבה היא מציגה אותה. זה לא היה בגלל הנושא, זה היה בגלל הקסם של מי שעומדת מאחורי הנושא.
אחרי שהסדנה הסתיימה שלושתנו הפכנו לחברים. קרובים. מאוד. סוג של תיכוניסטים שיצרו לעצמם בועה אינטימית שהיא רק שלהם, ניזונים מסיפורי ההפרעות של כל צלע בה כדי להפוך את זה לצחוק, לעניין משותף. לכתיבה ולעבודה. התחלנו ליצור ביחד בהתאהבות ולשחק בהתלהבות, עם סיפור שמפגיש בין שתי הדמויות הללו – תום וניל – מין סיפור מסע שכזה דרך העיניים של הדמויות שלנו, שלחברה ה"נורמטיבית" שאליה אנחנו משתייכים לכאורה, חשוב כל כך להגדיר. רם ביים, חפר בתוכנו וניווט. אני כתבתי. מון נתנה לנו את חייה ופתרה לנו כל חור שאליו נקלענו. הצלחנו לעשות סרט. ביחד. כזה שממש רצינו לעשות.
כש"אל תשכחי אותי", אותו הסרט שלנו, זכה בפרס הראשי בפסטיבל טורינו, ולצדו מון זכתה בפרס השחקנית הראשית ואני בפרס השחקן, הסתכלנו לרגע אחד על השנייה בהלם מוחלט ונשפכנו מצחוק.