בתור לפורט סעיד, נזכרתי למה אני אוהבת את העיר

*אחד מ-57 הדברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות. בואו לראות כמה עשיתם*

זה היה עוד יום רגיל באמצע השבוע, ודיברתי עם חברה בוואטסאפ כדי להחליט איפה ניפגש. המטרה פשוטה: לשבת להתעדכן על כוס יין ומנה שתוכל לרכך את כמויות היין שעומדות לזרום לכבד שלנו ולטשטש את תחושת הייאוש הכללית. רעיונות נזרקו לאוויר מהר יותר משטרות במועדון חשפנות. כל אחד מהם נפסל במהירות בגלל אקס שמבלה במקום, מחירים מוגזמים או מוזיקה רועשת מדי (כן תדר, אנחנו מדברות עליך). בשלב הזה שתינו ידענו מה הצעד הבא, אבל אף אחת לא הייתה מוכנה לקחת אחריות על מה שעומד לקרות. נלך ל״פורט סעיד״. 

למה לפורט? בעיניי, אין סיבה. כנראה שההורים שלי חינכו אותי טוב כי אני לא אוהבת שמתעללים בי. אז החלטתי לשאול כמה מהחברים שלי את השאלה הזאת. מסתבר שאנשים אוהבים ללכת לשם בגלל האוכל הביתי והמנחם. כאילו, חלה עם שמנת חמוצה? זה מזכיר לי את סבתא שלי בתקופת הצנע. אבל אולי זאת דווקא הפשטות של האוכל שמזכירה לנו ימים פשוטים יותר. בין התשובות הזכירו את האווירה הקלילה והלא מחייבת. מסתבר שהדור שלנו מעדיף שיזרקו עליו בזלזול בטטה על נייר אריזה חום מאשר שיגישו לנו אוכל יוקרה בצלחות חרסינה על מפה לבנה. בעיניי זה אומר הכל. 

בטטה (טעימה) שנזרקה עלינו. צילום: אנטולי מיכאלו

ובכל זאת, הלכנו לשם כמו שתי חיילות שעומדות לפרוץ לשטח האוייב. אי אפשר לדעת מה נראה כשנגיע לרחבת בית הכנסת הגדול. נשאר לנו רק להתפלל. ובאמת, הסיוט התגשם. אי אפשר לצפות להרבה ב״פורט סעיד״, בטח שלא לזה שישאר פרנץ' טוסט כשתגיעו. אבל דבר אחד שתמיד נשאר קבוע הוא תור ארוך של אנשים שממתינים לשולחן. וזה לא כאילו היתה לנו ברירה. האנשים הפעורים (כמוני, כן?) שניסו להזמין שולחן במסעדה, בטח שמעו את המענה הטלפוני האירוני בתבל. ואני מצטטת, כי כל מילה חשובה. רק בבקשה דמיינו את הקול הנמוך והנוגה של אייל אומר במענה הטלפוני את המילים הבאות: ״פורט סעיד אינה יודעת לקבל הזמנות, היא יודעת לקבל את פניכם ולעשות הרבה מכל ליבה כדי שיהיה לכם שולחן ועונג גדול, תודה שהתקשרתם״. לא צריך יותר מביקור אחד בפורט כדי לזהות את האירוניה. 

אנשים משחקים בקלפים בתור לפורט סעיד (צילום: נעה מורד)

אסביר – החוויה, או יותר נכון הקרב, מתחיל בחיפוש אחר המארחת, אקט שהופך למשימה בלתי אפשרית כשמבינים שהיא נראית כמו כל אחת מלקוחות הגנריות של המקום. אחרי שמצאנו אותה, מתחילה ההשפלה. היא מסתכלת עלינו בפרצוף שבז לקיומנו ואומרת: ״אני מחוייבת להגיד לכן שיש תור של לפחות 40 דקות". שקט. החברה שלי מסתכלת עליי, אני עליה. הפרצוף אמנם משדר בהלה, אבל העיניים אומרות: הגענו עד כאן… תראי את הפרנץ׳ טוסט בשולחן של ההוא לידנו. מה זה 40 דקות? ניקח כוס יין, נעשן סיגריה, יהיה בסדר. ״אוקיי, נהיה שתיים״, אני אומרת. אנחנו הולכות להזמין כוס יין במחיר מופקע מהבר ויוצאות לחפש מקום להמתין בו.

עוד דברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות
>>להגיד מה תל אביבי ומה לא תל אביבי
>>לעשות שלישיה (גם אם זה לא כיף)
>>להתחבר עם הומלס
>>לקפוץ לבריכה בכיכר רבין

הפרנץ' טוסט בשולחן של ההוא לידנו. צילום: אריאל עפרון

אחרי חצי שעה של המתנה חברה שלי הולכת לשאול שוב את המארחת מה קורה ולי יש זמן להרהר. עבורי, הדחף ללכת לפורט סעיד הוא דימוי למערכת היחסים המורכבת שיש לי עם העיר. כי מה תל אביב אם לא הבאד בוי הכריזמטי והמגניב ששובר לי כל פעם את הלב. מחירי הדירות, תמ"א, היעדר מקומות חנייה לצד מחסור בתחבורה ציבורית סבירה. בין הקורקינטים, טיפות מים מהמזגנים והומלסים צועקים – הרחובות הפכו להיות מסלול נינג'ה. זה כאילו שהעיר לא רוצה שיחיו בה. אבל אנחנו? לא רואים בעיניים. נקרע את התחת יום יום בעבודה רק כדי להגיע בערב גמורים וללכת לישון איתה מחובקים במיטה. 

״טוב, צריך לחכות עוד 20 דקות״, אומרת חברתי וקוטעת את חוט המחשבה. אם פורט סעיד היא דימוי למערכת היחסים שלי עם תל אביב, לעזוב את התור יהיה כמו להסכים לעבור לרמת גן, או גרוע מכך – חולון. נכון שהוא ארוך ומתיש, אבל אם נעזוב אותו ונלך לבר סמוך שאני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו, אנחנו נכנעות לבינוניות. תל אביב, את הבאד בוי, אבל אני לגמרי מאוהבת בך מעל הראש. אולי בעתיד אתבגר ואבין שאני צריכה להתמסד לעיר מאוזנת יותר, אבל בנתיים, כל עוד יש לי כח, אמשיך לחכות בתור.