התחלה, אמצע, סוף

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את המלה הזאת, "פורמט". רגע לפני זה עדיין חשבתי בתמימותי שסיפור, או שיר, או מנגינה, זה משהו שממציאים. ואז נפתחו השמיים, או יותר נכון נפתחה הדלת למשרדו של מישהו שהיה לרגע מפיק טלוויזיה רב השפעה, והוא ישב בפנים ולעס סיגר כי כבר היה אסור להדליק אותו בבניין, לעס ודיבר ולעס ודיבר, וכל מילה שלישית שלו היתה "פורמט", ואני זוכר שבהתחלה חשבתי שהוא טועה בי וחושב שאני מישהו אחר, כי הכרתי פורמטים בריאליטי והכרתי פורמטים בשעשועונים, אבל אני באתי לדבר איתו על סיפור שנורא רציתי לספר באמצעות הרעיון המיושן הזה שנקרא "סדרת טלוויזיה", סיפור עם התחלה אמצע וסוף – אתם יודעים, נו. עלילה, גיבורים, כל זה. אבל הוא, בעודו לועס את מה שכבר בוודאי חזר להיות טבק גולמי, אמר: "זה סיפור טוב, אבל צריך לפרמט אותו, הוא לא מספיק מפורמט, אני קונה פורמטים, ואני לא רואה פה פורמט."

ואני זוכר כמה השתוממתי אז, כי "לקנות פורמט" של סיפור היה בעיני דומה למישהו שנורא רוצה להתאהב, אז הוא אומר למשרת שלו: "לך תביא לי אשה מהשוק, לא משנה איזה, אבל שתהיה בפורמט של אשה – אני כבר אתאהב בה."

[tmwdfpad]מאז נלעסו הרבה סיגרים בהרבה חדרי ישיבות מאובזרים, ואני חייב להודות שההיסטוריה היתה לצד המפרמטים (בענין הפירמוט; הקטע הזה של ללעוס סיגרים לא ממש תפס). ואנשים, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, באמת הצליחו להתאהב בזונה שהזמינו מקטלוג. קונים פורמט, מביאים הביתה, מסירים את העטיפה, ואומרים לעצמם: זאת אהבה!

וזה מזמן פרץ מעבר לתחום הצר של התרבות: אנשים מדברים על הזוגיות שלהם כאילו היתה פורמט, שאם רק ילמדו את רזיו ישלטו בכל מה שקורה בליבם; על חיי המין שלהם; על חלומותיהם! רק לפני שבוע מישהו סיפר לי על “פורמט של חלום שיש לו" –

ואם בחלומות נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי המציאות?

ואני נזכר איך כשהייתי ילד, ושמעתי את סיפור הגבורה של אורי אילן, הגיבור – לא, אין מילה אחרת לזה, בואו נגיד את האמת, ככה זה גיבורים, ועשרות שנים של ציניות לא עוזרות לי כרגע להתגבר על המחנק בגרון –אותו חייל שנפל בשבי הסורי וגופתו חזרה עם תשעה פתקים חבויים – טוב נו, גם גיבור וגם גרפומן של פתקי התאבדות – שהמפורסם בהם היה, כמובן, “לא בגדתי".

ואני נזכר איך הדבר שהכי הטריד אותי בתור ילד, זה מה אעשה אם יום אחד אפול אני בשבי הסורי, והגעתי למסקנה שהדבר היחיד שיגרום לי לגלות סודות מדינה לסורים האכזרים זה אם הם יכריחו אותי לאכול גבינת קוטג', ממש ממש שנאתי גבינת קוטג', הייתי יכול להקיא רק מהמחשבה על גבינת קוטג', אז אם איכשהו הם יעלו על זה – הלך עלי, והלך על המדינה.

והרי זה כל כך דבילי, המחשבות האלה של ילד בן תשע, זה כל כך מנותק מכל הסבר הגיוני של המציאות, אבל ככה זה כשאתה בן תשע, ואף לא מסביר לך כלום, ואתה שומע את הדבר הזה וצריך איכשהו להכניס אותו לתוך תמונת העולם שלך, ואתה מייצר לעצמך פורמט – שיקרי, אידיוטי, חסר כל תבונה, אבל לפחות הגיוני, לעזאזל! לפחות מפחית במשהו את החרדה מלחשוב שמישהו, איפשהו, עובר עינויים איומים בלי שום סיבה, ומחורר פתקים מבוהלים שאחר כך משה דיין ישכתב אותם ואלתרמן יהלל אותם כדי למכור את החרא הזה לאומה כולה – הרי הוא לא היה צריך להתאבד; הרי הוא היה בן 19; הרי הוא הגן על סודות שכבר התגלו זה מכבר – אז הכל יותר טוב מהכאוס הזה. מהאימה הזאת. מהמוות. מחוסר התוחלת. מגבינת קוטג'. איחחח!

התאווה לשלוט בגורל, בואו נקרא לזה. היכולת, אפילו אם היא מומצאת לחלוטין, לא להיות חשופים להטלת הקוביות האכזרית של החיים. הרי היא כל כך מפתה – כל כך מבטיחה – שבקלות נוותר בשבילה על המימד המסתורי של הקיום; בקלות, ממש בקלות, נהיה מוכנים לקבל את הרומנטיקה שלנו, את האירוטיקה, את כל מה שנסתר מאיתנו, כשהם ארוזים בעטיפה נאה, עם הוראות הפעלה ותקן בטיחותי מחמיר. שיהיה פורמט. רק שלא יהיה הכלום הזה, שממתין לנו מעבר לפינה.