התחלות
את שמלצר הזקן כולם כבר מכירים. ככה זה כשאתה סטודנט כבר שנה תשיעית ברציפות, ולא בגלל שהמשכת ישירות ללימודי הדוקטורט - ואין מישהו שמכיר טוב יותר את רזי הקמפוס ונפלאות האוניברסיטה יותר מאנשים כמו שמלצר הזקן. אז למה לא לשמוע מה יש לו לספר?
מדי יום ביומו, היה יושב שמלצר הזקן תחת עץ הדקל הגבוה ביותר באוניברסיטה. מי שהכיר את הזקן, ידע שהוא יתן מענה ישיר לכל שאלה או כל ויכוח שנוצר בין כמה אנשים. יום אחד, בעודו יושב ליד העץ, הגיעו כמה סטודנטים למשפטים והתיישבו סביב. "יש לנו שאלה", אמר מישהו מהנוכחים, "בתור אחד שכאן כבר שנים, תוכל להציע לנו איך לעבור את שנת הלימודים?". שמלצר חייך, הסתכל על המשפטנים לעתיד וכשהחל לשאת דבריו, ראה כי כבר התגודדו סביבו יותר מעשרים אנשים. כולם התקרבו, כולם היו קשובים ורק אחד דאג להוציא עט ולכתוב את הדברים:
שנת הלימודים, או כפי שאני מכנה אותה: "התקופה הזאת שבין קיץ לקיץ", מתהדרת בכך שהיא הולכת להיות התקופה היפה בחייכם (עד כה). "איך?" יצעק עלי סטודנט להנדסת חשמל שזה עתה סיים להבין מה רוצים ממנו ב"אותות ורעשים". "מה, השתגעת?" תשמיץ אותי סטודנטית להיסטוריה, שנמצאת בזה הרגע מרוחה בין הספה למיטה, בניסיון אחרון לקרוא מאמר במבוא לרומא העתיקה, לפני ששוב היא נופלת לזרועותיהן המחבקות של הכרית והשמיכה. אז נכון, לעיתים יש רגעים של עצבים, כעסים, מבחנים, ציונים, אבל תכל'ס, בירה אחת על הדשא מול גילמן ולא תחשבו על זה יותר.
התחלות הן לרוב דבר מלחיץ, אמר שמלצר לסובבים, כך הוא טבע האדם. האבסורד האנושי קורה כשאנחנו כבר בתוך ה"משהו החדש", כשכבר עברנו את הלחץ מהתחלה, וראינו שטוב לנו שם, אותו הפחד מגיח שוב, והפעם גורם לנו לא לרצות שהמשהו הזה יסתיים. כולכם עומדים השנה בפני התחלה חדשה, אם אלה תלמידי שנה א', אשר מצטרפים לראשונה לכותלי האוניברסיטה, ואם אלה המתפ"זמים עליהם, תלמידי שנה ב', ג' , ט' או ל"ז כמו שאני נמצא כאן! ובכן, צעירים יקרים, יש מגוון סוגי סטודנטים אפשריים שאתה יכולים להיות, כל אחד מתמודד עם האוניברסיטה בדרך שונה. אפרוש אותם לפניכם, ואיך אומרים, תבחרו לבד:
הסוג הראשון, אלו הסטודנטים שמתייחסים לאוניברסיטה כאילו זאת עבודה (ואני לא מתכוון לאלו שבאמת עובדים בקמפוס). אלו, באים ללימודים דקה לפני השיעור הראשון ויוצאים מהמתחם חצי דקה אחרי השיעור האחרון. לאלה אני קורא: "מעבירי כרטיס, ממוקדי מטרה". אלה מסיימים את התואר בדיוק במספר השנים שהוקצה לו, ואם היו יכולים היו אפילו מקצרים אותו, כי בכל זאת, חבל על ההפסקה של חצי השעה בין שיעור לשיעור הבא. לרוב, בגלל היותם ממוקדי מטרה, הם לא ערים למתרחש סביבם, ואם תשאל אותם למשל איפה נמצא בניין מסוים, הם יסתכלו עלייך מוזר וימשיכו בדרכם בדרך לעוד שיעור, באותה כיתה, באותו בניין.
הסוג השני הם אלו שבאים רק בשביל ה"פאן". גם הם מגיעים דקה לפני השיעור הראשון, אך לא טורחים בכלל להיכנס אליו. הם מעדיפים לשבת על הדשא, להסתכל על האנשים שמתרוצצים בין כיתה לכיתה (ועל אמריקאיות שמחליטות להשתזף ביום הקר ביותר בשנה). הם חיים בזמן אחר, הם כאן בשביל האווירה, הם נהנים מתדמית ה"סטודנט החופשי" ומזבובים שלא עוזבים אותם כאשר הם מנסה לעצום עין אחת לשנייה. סטודנטים אלו מודים לאלוהי ה"דרופבוקס", ולאנשים שאשכרה מסכמים בשיעור. הם נגד סטודנטים שהולכים בהפסקה עם הרבה ספרים ביד, כי הם גורמים להם להרגיש שהם אינם קוראים מספיק והם תמיד פוגשים אנשים שלא ידעו שהם לומדים איתם באותו קורס, אחרי עשרה שבועות בתוך השנה.
הסוג השלישי והאחרון הם "המנסים לשלב". סטודנטים שנמצאים תחתיו יודעים את הכמות הדרושה בדיוק בה הם צריכים להיות בכיתה כדי להבין את החומר, בד בבד הם יודעים את הכמות הדרושה של שעות בטלה על הדשא, כדי שהחומר הנלמד והכיסא הלא מרופד, לא יעלו על גדותיהם ויכלאו אותם, ועוד בתקופה היפה בחייהם. לאלה אני קורא "המומחים", אלה יודעים סילבוסים בעל פה, הם מנהלים רישום מדויק של כמה הברזות מותר מכל שיעור, באילו יש נוכחות חובה, ומתי אפשר ללכת לדפוק שנ"צ בפינת הפופים של נפתלי, או בספריית מדעי החברה. בדומה לסוג הקודם, גם אלו מתפללים לאלוהי ה"דרופבוקס" בכל מבחן, אך להבדיל מקודמיהם, ובגלל העובדה שהם היו בכמה שיעורים, לפעמים תשמע אותם מסננים: "כמה שטויות הוא כתב בסיכומים".
המומים מהתשובה, התחילו האנשים לקום ולחזור לספסל הלימודים. "אני בטוח שתבחרו בסוג המתאים", הוסיף שמלצר לעוזבים. "רגע, מי אתה?" צעק שוב ההוא ממשפטים. שמלצר חייך והוסיף טיפ: אל תלכו לישון על הדשא לצילו של עץ דקל תמיר, כי כשתקומו, תמותו מחום, תהיו מיוזעים, ותבחינו שהצל התרחק מכם לפני כמה שיעורים. "ומי אני?" אתם שואלים, על זה אענה בזמן המתאים.
