התחנה הבאה

שמתי לב לזה באחד מהבקרים שבהם, מסיבה שעדיין לא ברורה לי, לא הייתי יותר מדי עייף כשיצאתי מהבית לכיוון האוניברסיטה. אני מגיע לקמפוס בעזרתו הנדיבה של קו-הסרדינים הידוע לשמצה, קו מספר 289. כל בוקר, בדרך כלל בתחילת השבוע, מגיעה נקודת השבירה הזו בנסיעה, בדרך כלל בחצי הצפוני של רחוב אבן-גבירול, שבה הצפיפות המוגזמת במלבן המתכת הממונע הזה מביאה אותך לנקודת שבירה שבה אתה רק רוצה להגיע לתחנה כמה שיותר מהר, העיקר לחזור למצב הטבעי בו ניתנת לך האפשרות לנפח את הריאות עד לנפח המקסימלי שלהן, מבלי לתאם זאת עם האנשים שסובבים אותך.

אבל בעוד ברור מדוע כל אחד מהנוסעים רוצה להגיע ליעדו, שמתי לב שגם הנהגים עצמם רוצים להגיע לתחנה הסופית כמה שיותר מהר, ולעיתים נראה שיותר ממה שהייתי מצפה מהם. הדבר נראה בבירור כאשר האוטובוס מתקרב לרמזור שעמוד להתחלף לאדום: הנהג, במקום לעצור ולחכות לאור הירוק הבא, ממהר להספיק ולעבור עוד בסיבוב הזה, כאילו ושכח את הפינג'אן על הגז במטבחון שבתחנה הסופית.

ולמה זה מפתיע? כי אם תחשבו על זה שניה, תבינו שלנהג אין בעצם שום סיבה למהר. הוא לא ממהר לעבודה, כי הוא כבר בעבודה. הוא לא מקבל בונוסים על כך שהגיע לפני הזמן, אלא להיפך – הוא רק עשוי לפספס נוסעים שלאחר מכן עלולים להתלונן על כך, ובכלל, למה שיסתכן בקבלת קנס לאחר מעבר בצומת שכבר החליף צבע מירוק, או גרוע מזה – תאונה? אין הגיון, אבל לכולם זה נראה לגיטימי לחלוטין.

הבעיה הזו אינה נחלת נהגי אוטובוסים בלבד, או נהגים בכלליות – זו אחת הבעיות המרכזיות של כולנו. רובנו כבר לא ממש רואים את הדרך עצמה בתור משהו שיש צורך לתת לו תשומת לב, ושמים לעצמנו כמטרה להגיע לנקודת הסיום כמה שיותר מהר, תוך כדי מינימום השקעה והמתנה בין יריית הפתיחה לקריעת סרט קו הסיום, וללא שום קשר למה היא הדרך עצמה ולאן בעצם אנחנו רוצים להגיע – ואנחנו, הסטודנטים, הם אלו שנפגעים מכך בצורה הקשה ביותר.

ומדוע זה? כי בואו נודה באמת – רובנו נמצאים באוניברסיטה עם הרגשה שתואר הוא משהו שצריך שיהיה לנו. זה משהו שצריך לרוץ עליו, לסמן עליו 'וי', ולהגיע לנקודת הסיום בעוד שלוש-ארבע שנים בלי לאבד אף טיפת אנרגיה בדרך. וכאן אנחנו טועים. רובנו מסתכלים על 'העולם שאחרי הלימודים' בתור ארץ אוטופית שבה כולם מרוויחים כסף, עובדים בדיוק במה שהם רוצים מהבוקר עד אחרי-הצהריים, ואז הולכים ומבלים בפאב עם כל החברים מהעבודה וחדי-הקרן מהאורווה הסמוכה. אז זהו, שלא. התואר , הלימודים שבשבילם הגענו עד לכאן, הם לא הדרך – הם המטרה עצמה. קל להגיד את זה, אבל לקום כל בוקר ובאמת להשקיע במה שבאנו לעשות כאן זו מטרה בפני עצמה, כי אחרת, אם נחתוך כל רמזור אדום ונלחץ על דוושת הגז איפה שרק אפשר – אנחנו עוד עשויים להגיע לתחנה הסופית ולגלות שהיא עדיין נעולה.