התייר

"Damon Albarn – "Everyday Robots

קודם כל צריך להוריד הילוך. זוכרים את הקליפ של "No Distance Left to Run", שמתעד את חברי בלר, איש איש במיטתו, ישנים שנת לילה שלווה? אז זה הלך הרוח שמצריך "Everyday Robots", אלבום קטן ומנומנם שמדבר בשקט ובממדים קטנים קטנים. כמה זה רחוק מהגורילז? עם היד על הלב, לא מאוד, כשנזכרים בעיסוק הדומה של הפרויקט ההוא בעולמות של פלסטיק מלאכותי. כמה זה שונה מהטיולים המוזיקליים של אלברן באפריקה או מהמוזיקה שיצר עם זמר הסול בובי וומאק? גם לא הרבה. מי שציפה לאלבום שיאיר פנים חדשות של אלברן ימצא שמדובר בסיכום של מסע מוכר. הגוספל ב"Mr Tembo" הוא אותו גוספל מנחם כמו ב"Tender" הנושן של בלר. תופי הפלדה ב"You & Me" ומקצבי ההיפ הופ הרפויים, עם מקלות ואבנים במקום תופים, נאספו בטיולים מוזיקליים לאיים הקריביים או למזרח הרחוק. משם הגיע גם הפרייזינג המיוחד של אלברן, שלא נשמע אצל אף זמר אנגלי אחר מדורו, כי מזכרות מארצות רחוקות הן לא רק צלילים אלא גם דרכים חדשות לשיר את המילים.

והמילים האלה מציירות עולם תלוי רגשית בטכנולוגיה, בכלים לתקשורת ולניתוק שבני הדור האחרון שידע את החיים בלעדיהם מנהלים אתם יחסים מורכבים של התפעלות ושל פחד. שלוש שנים מבדילות בין אלברן לבין צ'רלי ברוקר, יוצר הסדרה "מראה שחורה". שבעה חודשים מתום יורק האנדרואיד הפראנויד. אצל אלברן, אולי בזכות ההשקפה חובקת העולם, נקודת המבט מפויסת יותר, זֶנִית, ובסך הכל גם מחבבת את הצעצועים החדשים. אחרי הכל הוא זה שהוציא בעבר אלבום שהוקלט על אפליקציות מוזיקה לאייפאד, אותו צעצוע שבעזרתו צילם את הקליפים לאלבום החדש מבעד לחלונות המכונית.

כאמור, הפייסנות הזאת בהחלט מיתרגמת לנמנום מסוים. אין מלחמה ב"Everyday Robots" ואין שיאים או מורדות. זה לא ה”OK Computer" שלו. המוזיקה לא מנסה להתעלות על הסיטואציות שאותן היא מתארת ("היה לי חלום שעזבת. קשה להיות מאהב כשהטלוויזיה דלוקה והעיניים שלך חלולות" הוא שר ב"The Selfish Giant"), אלא מתנמנמת לתוכן בהשלמה מלנכולית. אחרי שנים של מסעות, אלברן חזר הביתה עמוס בכלי נגינה אקזוטיים ובשפות חדשות, אבל גם מעט מותש מהדרך. האם האלבום מעורר חיבה? מאוד. האם יש כאן כמה שירים יפהפיים? מן הסתם. האם הוא נשמע כמו אלבום של אחד מכותבים השירים הכי מבריקים של 20 השנה האחרונות? לא ממש, וגם זה בסדר.