התלמיד מחפש משמעות

האם אנחנו בכלל שווים משהו אם לא נותנים לנו ציון? עומר אייזנברג יוצא מהמסגרת

14 באפריל 2016

"אין דבר כזה ילד ששום דבר לא מעניין אותו, יש דבר כזה ילד שדיכאו לו את הרצון להתעניין", גערו בי ילדי בית הספר הדמוקרטי "קהילה" דרך הסרטון הוויראלי שלהם, שעוסק בכל מה שחסר במערכת החינוך הקונבנציונלית. מיד נזכרתי שהמתרגלת שלי כתבה לי על העבודה הראשונה שהגשתי בשנה א׳ – ״נהניתי לקרוא את העבודה שלך״. אם לא היה מצורף לזה ציון של 98 לא היה ברור לי מה היא רוצה מחיי. מה זה "נהניתי"? זה טוב? זה עובר? זה תקין? היה רווח כפול? היה יישור לצדדים? דיוויד 12? עניתי על כל הסעיפים הדרושים? לא הכרתי את הנוסח הזה בכלל.

איור בראש העמוד לצד הכותרת

ראיתי את הסרטון של הילדים האלו ונזכרתי בזה, נזכרתי ש-12 שנה של לימודים במערכת החינוך, על אותם שולחנות אפורים וקירות מלוכלכים, לימדו אותי לחשוב בצורה אחת: למלא אחר ההוראות, להתאים למסגרת, לרצות את כולם ולראות איך זה משתלם לי בציון. למה אנחנו מגיעים למצב כזה בו הפכנו למערכת משומנת שמכינה אנשים למבחן במסגרתו הם ישננו חומר, ישפכו את קרביהם אל נייר צהבהב וייצאו ממנו כאילו לא למדו דבר? קחו את עצמכם ותחשבו מה למדתם, מה הפקתם.

אני יודע שאני הפקתי תעודת בגרות פיקטיבית שלא עזרה לי בדבר חוץ מעצם היותה קיימת. אבל אולי הטעות הייתה שלי, שצעדתי במסלול הזה שנחרש טוב טוב לפניי, שטוען שאלו הדברים שכדאי ללמוד כדי להצליח, ומצאתי את עצמי בוהה במורות ממלמלות ובשעונים מתקתקים עד הצלצול הבא. אני מניח שסופו של סרטון ויראלי להיבלע בין פרשיית מין של הדרגים הגבוהים או תמונת אינסטגרם סוחפת של בר רפאלי, אבל האם אי פעם מישהו ירים את הכפפה ויבין שיש עוד דברים שאנחנו צריכים ללמוד? אני הייתי שמח לדעת כמה שנים קודם שיש בי היכולת לגרום למישהו ליהנות ממשהו שכתבתי, שיש לי דעות, מילים, משמעות. אבל היי, עדיף מאוחר מאשר אף פעם.