הכחול הגדול: ניסיתי להתפלח לבריכות של עשירים וזה מה שקרה

בריכת השחייה במגדל ליבר (צילום: גיל כהן)
בריכת השחייה במגדל ליבר (צילום: גיל כהן)

בעוד תושבי תל אביב מתלוננים כבר שנים על מחסור בבריכות ציבוריות במרכז העיר, בעשרות מגדלי יוקרה ברחבי העיר יש בריכות קרירות ומיותמות ששעריהן נעולים בפנינו - גם בבניינים שהיו אמורים לפתוח אותן לאנשים מבחוץ. גיל כהן ניסתה להשתכשך בכמה מהבריכות הנחשקות האלה

9 באוגוסט 2018

יום חמישי, תשע בבוקר. אני עומדת ליד השער של רובע לב העיר כמו ילדה שההורים שלה שכחו אותה מחוץ לגן ותוהה אם לטפס עליו או להסביר את עצמי באינטרקום לשומר. איש בבגד ים ומגבת על כתפו יוצא מדלתות עץ רחבות שהמילה spa כתובה מעליהן באותיות כסף גדולות. "סליחה, סליחה", אני קוראת לו, "אקסיוז מי סר!", אנגלית הוא כבר מבין ואפילו מסובב את הראש, אבל זה לא גורם לו לפתוח לי את השער. הישועה מתגלמת באישה שמופיעה מתוך אחד הבניינים ופותחת לי את השער בלי שאלות. היא עובדת באחת הדירות, לא דיירת במתחם, ועד ששאלתי אותה איפה הבריכה היא לא ידעה שיש אחת כזו.

אני מניחה שמתחם הספא מחובר לבריכה ושאם אכנס פנימה ואשאל עליו בדלפק הקבלה, אסולק בנימוס חזרה לאלנבי. אני מקיפה את הבניין: נדל"ניסט מכופתר מוליך זוג ומסביר להם על בניין "המניפה", גנן בחולצה ירוקה וכובע ירוק עם מגרפה ירוקה בידו מסדר את השיחים הירוקים. זה יום ירוק וכולם מביטים בי כאילו באתי מסיפור אחר. מאחור, מבעד לזגוגית הכהה של הדלת האחורית, אני רואה את מי הבריכה הכחולים נוצצים, אני מתקרבת אליה והמציל מכניס אותי פנימה. הבריכה ריקה ורק קשישה אחת שוחה במסלול הצמוד לקיר. אני מסבירה למציל שבאתי לברר על מינוי לבריכה, ויהיה נחמד אם הוא יוכל להפנות אותי לאדם המתאים. "אין כאן מינויים", הוא מבהיר מיד, אבל נותן לי את מספר הטלפון של המנהלת האדמיניסטרטיבית.

בריכת השחייה ברובע לב העיר (צילום: גיל כהן)
בריכת השחייה ברובע לב העיר (צילום: גיל כהן)

אני מצלמת כמה תמונות, כפי שאני עושה בכל פעם שאני פוגשת בריכה. "אנחנו לא מרשים לצלם כאן", מחנכת אותי הקשישה מתוך כובע הים הלבן שלה. מי זה "אנחנו" ואיך היא יודעת שאני לא "אנחנו" חדש ברובע לב העיר? בכל זאת, מדובר בלא פחות מ־168 דירות. אולי זה האף שלי או המכנסיים? אולי אלה בכלל הקרניים שלי? אני מעדיפה להניח לסוגיה, ממילא סיימתי לצלם. אבל כשהדיירת המכובדת דורשת ממני "למחוק את זה מהטלפון שלך", אני מאחלת לה שחייה מהנה בחיוך לבבי. את הצורך הישראלי לקבוע מעמדות גם בריכה חצי אולימפית לא תרפא. אני יוצאת משם ומתקשרת למנהלת כדי לברר כמה יעלה לי מינוי. בבניית המגדל נחתם הסכם עם העירייה ולפיו יוכלו תושבי האזור שאינם דיירי הרובע לעשות מינוי במחיר שיוסכם בין הדיירים. כמה כתבות כבר נכתבו על כך שבפועל מעולם לא ניתנה לתושבים אפשרות כזאת, והיא אינה נאכפת על ידי העירייה.

לפני כמה שנים זוג חברים שלי התקשרו להנהלה כדי לברר על מינוי וקיבלו הצעת מחיר מופרכת, אלפי שקלים לחודש. עכשיו אומרת לי המנהלת האדמיניסטרטיבית בצד השני של הקו שאין אפשרות לעשות מינוי בכלל. אני מספרת לה על הצעת המחיר שקיבלו החברים שלי, אבל היא לא משתכנעת. "מעולם לא הייתה אפשרות כזאת", היא פוסקת. אני יוצאת מהמתחם הפסטורלי אל אלנבי השרבי ופונה לשדרות רוטשילד. כבר הבנתי שניצבת לפניי מציאות של "אנחנו והם", שאי הנגישות למי הכלור הצוננים הוא רק קצה הקרחון.

בריכה השחייה במגדל מאייר ברוטשילד (צילום אוויר)
בריכה השחייה במגדל מאייר ברוטשילד (צילום אוויר)

הם לא נחמדים

ברוטשילד 30 יש שתי בריכות שחייה: אחת בקומה התחתונה והשנייה באחת הקומות העליונות. שומרת קשוחה יושבת בכניסה ומיד עוצרת אותי וחוקרת איך העזתי לפתוח את הדלת. לא די בכך שהיא מודיעה לי שאין אפשרות לעשות מינוי, היא גם מסרבת בתוקף לתת לי את מספר הטלפון של מנהל המתחם כדי שאוכל לקבוע איתו סיור במקום. "מה, אני אתן לכל אחד מהרחוב את הטלפון שלו?", היא מבהירה לי מאיפה הגעתי. "אם אותו אדם מהרחוב מבקש לקבוע סיור במתחם, אני חושבת שהפתרון יהיה לתת לו את הטלפון הנדרש".

אני יוצאת החוצה ומדליקה סיגריה. מהחניון התת קרקעי יוצא גבר ומבקש ממני אש. אני שואלת אותו אם הוא גר בבניין. "אני עובד פה", הוא מסביר. אני מנסה לברר אם הוא יוכל להכניס אותי פנימה דרך החניון. הוא יכול, אבל מפחד שיתפסו אותו ויפטרו אותו מיד. "הם לא נחמדים כאן", הוא מסביר, אבל את זה הבנתי כבר בקבלה. אני נפרדת ממנו וחוזרת "לרחוב", כמאמר השומרת. השמש קופחת בשדרה. ליד בריכת הנוי בכיכר המייסדים אני מנסה לתכנן את צעדיי הבאים. המספרים תוקפים אותי – רוטשילד 1, 17, 30, 34 – מתברר שאיפה שלא זורקים אבן בשדרות רוטשילד היא תעשה אדוות באיזו בריכת יוקרה, שאין לי סיכוי אפילו להשיט עליה את מבטי. "ישראל מתייבשת", חברים, כדאי שתקפידו על שימוש מדוד במים. ואולי כדאי שכולנו ננהג כמו הכלב החמוד בשדרה, שנכנס לשחות בבריכת הנוי הציבורית. הוא יוצא משם רענן ומרוצה, בטח הרבה יותר ממני.

אחת הבריכות בבניין רוטשילד 1 (צילום: אורן אלדר)
אחת הבריכות בבניין רוטשילד 1 (צילום: אורן אלדר)

אני מנסה את מזלי בכמה בניינים בשדרה וזוכה להרבה סירובים – אין מינוי, אין אפשרות לראות את הבריכה, גם לא לרגע, אין אפשרות לקבוע סיור, אין כניסה, אין סיכוי. קשה לי להתעלם מהניכור והריחוק הנושבים משומרי הסף של הבריכות, וחוש ההומור שלי מתייבש מדחייה לדחייה. אולי מתחמי הדיור האלה מעוצבים במה שנחשב בעיני דייריהם לטוב טעם, אבל האווירה שצומחת שם על בסיס ההבדלים בין "אנחנו" ו"הם" – כאן כבר מדובר בחתיכת טעם רע.

ברחבת הכניסה של מגדל רוטשילד 1, המזדקר מעל נווה צדק, נשקף מבריכה קטנה "פסיפס תולדות תל אביב" של נחום גוטמן. ב־1976 הוצב הפסיפס בכיכר ביאליק ליד בית העיר, בשנים 2008־2011 הוא אוחסן בבית העירייה, ואז הוצב מחדש ברחבת הכניסה לבניין רוטשילד 1. אולי רוטשילד 1 הוא עוד אבן דרך בתולדות תל אביב? קשה לדעת, כיון שגם כאן אני לא יכולה לחצות את שולחן הקבלה. השומר, איש חביב ואבהי, מתנצל בפניי על כך שאין אפשרות לעשות מינוי וגם אין אפשרות לראות את הבריכה, ולו לרגע. הוא מעלה על הקו את מנהל הבניין, והוא מסביר מצד אחד שאין להיכנס לבריכה בזמן שדיירים שוחים שם, ומצד שני הוא גם לא מסכים לקבוע איתי סיור ליום אחר.

אני נפרדת מפסיפס תולדות תל אביב השוחה כל היום במזרקתו הפרטית, ושמה פעמיי למגדל נווה צדק דרך חפירות הרכבת הקלה. בדרך אני מנסה להתעודד קצת ונזכרת שפעם בפריז אימא שלי לקחה אותי לחנות של שאנל ואמרה לי למדוד איזו שמלה שאני רוצה. בעודי עומדת על במה עגולה ושתי תופרות צרפתיות עומלות על סימון האימרה, לחשתי לאימא שלי שזה קצת מגוחך – הרי אנחנו לא יכולות לקנות כאן. "אז מה", היא ענתה בלי למצמץ, "למדוד מותר לכולם, בואי נהנה". עכשיו אני נכנסת למגדל נווה צדק בגו זקוף וצועדת ישר למעליות. בדרך שואל השומר באנגלית אם אני מכאן. "יס, פרום היר", אני מפטירה ועולה לקומת הבריכה. אימא שלי (כרגיל) צודקת – למדוד מותר לכולם, בואו נהנה.

גיל כהן בבריכת מגדל נווה צדק (צילום: גיל כהן)
גיל כהן בבריכת מגדל נווה צדק (צילום: גיל כהן)

רגע של וקאנס בנווה צדק

הבריכה שקטה וכחולה, בחור צרפתי חותר לאורכה והמציל הספרדי יושב וקורא. אני יוצאת למרפסת העץ ונוף מרהיב של יפו־תל אביב נגלה לפניי. מלמעלה לא רואים את הלכלוך והשברים, את פני האנשים, את האוטובוסים והאופניים והחתולים. מהגובה הזה גם לא רואים את היופי וההדר שבסדקים. זה פשוט – לא רואים מכאן את הפרטים. נקודת מבט בונה תודעה: מי שרואה כל יום את העיר כך מרחוק ומלמעלה, מתחיל להאמין שכל זה שלו, ובשביל שזה יישאר שלו צריך לדאוג שזה לא יהיה של אחרים.

בריכת השחייה במגדל נווה צדק (צילום: גיל כהן)
בריכת השחייה במגדל נווה צדק (צילום: גיל כהן)

אני חוזרת פנימה, חולצת סנדלים ומתיישבת על שפת הבריכה. המים קרים ופרושים לפניי, הבחור הצרפתי עוצר למנוחה ושואל אותי אם אני מכאן, כי אני לא נראית לו מוכרת. "לא ממש", אני מודה ולומדת ממנו שרוב הדיירים בבניין צרפתים שמגיעים בחופשות לישראל ושזה דווקא היה נחמד לדעתו אם היו מאפשרים למי שרוצה לעשות מינוי לבריכה. מתברר שיש כאלה שלא אכפת להם לחלוק. אני יוצאת משם מעודדת עד שאפילו הסירוב הקשה שקיבלתי במגדל מאייר והסירוב המרוכך במגדל בפינס 39 (מגדל ליבר) לא נוגעים בי עוד, בעיקר כי הבריכה במקום האחרון נגישה, לפחות להתבוננות, לכל מי שעובר ברחוב. אני עומדת מחוץ לגדר ומצלמת, משפחה אנגלית משחקת במים, מגיבה למצלמה שלי בידידותיות ומנופפת לי לשלום. לפעמים רק להשקיף רגע על בריכה בדרך ממקום למקום ביום חם, רועש ועמוס, די בזה כדי להחזיק בן אדם לכמה שעות נוספות.

את היום אני מסיימת באליפלט 26. על השלט המקדם את פני הבאים לרחבת הבניין אותיות בגופנים ובצבעים שונים, משווה לו מראה של מכתבי כופר. השומר בכניסה לא נחמד ואפילו אגרסיבי. "אין כאן מינויים ואין כאן דירות להשכרה", הוא זועף לעברי. אני מבינה שאין לי סיכוי להיכנס פנימה אבל העיצוב של המקום מבהיר לי שלעומת רוטשילד 1, לפחות כאן אני יכולה לתאם סיור באחת הדירות. אני עוקפת את הבניין לעברו האחר, המסחרי, ישר למשרד הנדל"ן, וקובעת סיור בדירת שני חדרים – לא בשבילי כמובן – בשביל חבר שגר בחו"ל. במשרד, שבעליו אינם ישראלים, כולם חביבים מאוד, ונעשים חביבים עוד יותר כשאני אומרת שהדירה מיועדת לאדם שחי בחו"ל. חביבותם מגיעה לשיאה כשהם מגלים שאני מבינה את הצרפתית שלהם.

בריכת השחייה במגדל ליבר (צילום: גיל כהן)
בריכת השחייה במגדל ליבר (צילום: גיל כהן)

כעבור כמה ימים אני חוזרת למקום בשביל הסיור. בכניסה ישב אותו שומר, ואני מסמנת לו בראשי: big mistake, huge, חביבי. הדירה נראית בדיוק כמו שדמיינתי: מעוצבת למשעי וחסרת אישיות. הדבר הכי מעניין בה הוא המרפסת הצופה אל הבריכה העומדת ריקה מאדם ואל הים ורצועת החוף של יפו ותל אביב. אמנם אי אפשר לעשות מינוי לבריכה שמתחתיי, אבל כיוון שדיירים רבים גרים כאן רק ב"וקאנס" ומשכירים את דירותיהם ב־Airbnb בשאר השנה, קשה לזכור את פרצופיהם לאורך זמן.

יצאתי לטיול הזה מתוך סקרנות. בכל עיר שאני מבקרת בשנים האחרונות, בין שבארץ ובין שבחו"ל, אני נכנסת להתרשם מהבריכות שיש לה להציע. אני מצלמת אותן ומבררת אם אפשר לשחות בהן. לפעמים אומרים לי לא, אבל לרוב אומרים לי כן, ועד כה לא עשיתי את זה כאן, בעיר שלי. יש בתל אביב הרבה יותר בריכות סגורות, נסתרות מעין ולא נגישות משהעליתי על דעתי, והרצון שלי לראות אותן התקבל דווקא כאן, בעיר מגוריי, בהרבה "לא" נחרצים. אז לא – אנחנו לא יכולים לעשות מינוי באף אחת מעשרות הברכות האלה, גם לא בבריכות שמחויבות בפני העירייה לעמוד גם לרשות התושבים. אבל אנחנו כן יכולים להביט בבריכה הענקית שמשתרעת בין "אנחנו" ו"הם", בריכה המעמיקה ומתרחבת תחת רגלינו מדי יום. ניפגש בעמוקים.