לשירת ההמנון הקהל מתבקש לעשות טוורק: מה לעזאזל שמענו עכשיו?

הבוקר התעוררתי לנוטיפיקציה מלהיבה במיוחד, שבישרה על עלייתו של השיר החדש של עומר אדם ונועה קירל לאוויר. לא אשקר לכם, התרגשתי. מדובר בשניים מאמני הפופ הכי גדולים של התקופה, וכמו חובבי פופ רבים גם אני סאקר של שיתופי פעולה. מיד פתחתי את הסרטון ונחשפתי לגרפיקה מדאיגה עם מגן דוד ובצבעי כחול לבן. שם השיר התגלה כ"התקווה – Hope", והתקווה היחידה שהייתה לי בלב היא שזה לא הולך להיות מה שאני חושב שזה.

התבדיתי. כ-20 שניות לתוך החוויה עומר אדם החל לשיר "כל עוד בלבב פנימה" על ביט של טראפ, וצמרמורת של קרינג' וחוסר נעימות עברה בגופי. הבית באנגלית של נועה קירל שהגיע לאחר מכן לא שיפר את המצב. הבית, למעשה, נשמע כמו תרגום בגוגל טרנסלייט למילותיו של נפתלי הרץ אימבר, שמתהפך כעת בקברו.

האכזבה גדלה עוד יותר כשהתברר שמאחורי הקטסטרופה עומד גם אחד מהמפיקים הגדולים ביותר בעולם, סקוט סטורצ'. סטורצ' האמריקאי אחראי לשלל להיטי ענק שכולנו מכירים, כמו "Fighter" של כריסטינה אגילרה, "Baby Boy" של ביונסה ו"Candy Shop" של 50 סנט. שוב אנחנו למדים ששמות גדולים הם טובים לכותרות אצל גיא פינס אבל לא בהכרח מבטיחים מוזיקה טובה.

זו גם לא הפעם הראשונה בשנים האחרונות ששיתוף פעולה מבטיח מתגלה כאכזבה – "Beg" של נטע ברזילי ועומר אדם לא עמד בציפיות, "אמבולנס" של הזוג המלכותי מרגי וקירל היה לא יותר מבינוני וגם "קוקוריקו" של עומר אדם ועדן בן זקן היה תמוה למדי.

גם כמויות האוטוטיון ותופי ה-808 פשוט לא הצליחו להפוך את "עין לציון צופיה" לפזמון לגיטימי, ומה שהחל כניסיון להרים את המורל הלאומי הפך לקטע גרוטסקי שפשוט לא מהנה להאזנה.

ולסיכום: