והדרת

אז הכוכבים הצעירים עשו הרבה רעש והבייבז משכו את תשומת הלב, אבל אחרי הכל מסתמן ש־2013 הייתה השנה של המוזיקאים המבוגרים. הכי כיף בפנסיה

דיוויד בואי
דיוויד בואי
25 בדצמבר 2013

אף שנותרו עוד חמישה ימים ל־2013, נדמה לי שאפשר להכריז שהתוצאה הסופית במפגש ביני לבין כמויות המוזיקה שיצאה השנה היא 2013 – 1000, ניב – 0.

בבואי לקרוא את סיכומי השנה במגזינים השונים – ולא רק באלה האזוטריים־קיצוניים שנראים כמו פרודיה לא מוצלחת על פיצ'פורק – התחוור לי שלא הספקתי לתפוס ולו פרומיל מהמוזיקה שהייתי רוצה לשמוע. את רוב השמות, כמו איזה זלמן, אני בכלל לא מכיר, וגם לגבי אלה שכן מצלצלים בפעמוני זיכרוני אני לא תמיד בטוח, כי למי בכלל יש זמן לחזור לאלבום שיצא כבר לפני חודש. וזה לא שכיליתי את זמני בהאזנה לעידן חביב – אין לי מושג גם איך הוא נשמע, אבל את זה לא בוער לי לבדוק – זהו השטף הבלתי נתפס של המוזיקה שעלול להפוך גם את הפנאט הלהוט ביותר לאדיש.

המזל הוא שהשמות שלא משאירים אותי אדיש – אלה שהספקתי לפתח איתם מערכת יחסים עמוקה לפני השיטפון – הוציאו השנה אלבומים פשוט מעולים, כשוותיקי הבריגדה מתעלים מעל כולם ומוכיחים שיש להם עוד כמה טריקים בשרוול.

קחו לדוגמה את ריק רובין קשישא, אחד האנשים החשובים בהיסטוריה של ההיפ הופ שהשנה הפיק את האחרון והמאתגר של הנפיחה המגלומנית העונה לשם קניה ווסט, ואת הקאמבק של אמינם. או את פריימל סקרים, שתחת הדרכתו של דיוויד הולמס הוציאה את "More Light", אודיסיאת גראג'־פאנק־דאב־סול־אלקטרוניקה־פסיכדליה־גלקטית עם הוקים מנצחים, הפקה הרפתקנית וההגשה הטווסית, מתריסה ומסטולית של בובי גילספי.

עוד מהפכן מזדקן שהוציא השנה אלבום גדול הוא טרנט "ניין אינץ' ניילז" רזנור, שחזר עם
"Hesitation Marks". רזנור הנמיך את הגיטרות, הגביר את הסינתסייזרים וגילה את עצמו מחדש על רחבת הריקודים עם שירים שהושפעו מהטכנו האפל שמזוהה עם מועדון הברגהיין. שלוש בלדות האלקטרו היפהפיות – וקחו בחשבון שרזנור הוא מי שכתב בלדות התמכרותיות־ממכרות כמו "Something I Can Never Have" ו"Hurt" – הן מופת לעדינות ששזורה בתוך כוחניות.

גם "Tomorrows Harvest" של בורדס אוף קנדה, "Exai" של אוטקרה ו"Trankelemts" של הבלאק דוג הראו לרוב האלקטרונאים הצעירים איך עושים זאת נכון. המוזיקה של ההרכבים הבריטיים למודי הרייבים, שנחשבו בעבר לשכלתניים וללבנים מדי, נותרה חדשנית כשהייתה והתבררה גם כספוגת אמוציות כשם שהיא אינטליגנטית ואלגנטית.

 באופן מוזר, כמו אפידמיה בבית אבות, גם כל מיני טרחים כמו דיוויד בואי, פול מקרתני וסווייד הוציאו אלבומים, ומה שהיה מוזר אפילו יותר הוא שהם היו לא רעים בכלל. הגדיל לעשות בואי, שהפסיד את פרס המרקיורי ליבבן המאוס ג'יימס בלייק, ונראה בקליפים היפים שצילם כאילו הוא חי בממד ובזמן אחרים; היכן שהזמן עומד מלכת וגם הבינוניות, עם הסנטימנטים הנכונים, יכולה להישמע לפעמים נהדרת.