ויהי בימי האידיוט
סיפור אהבתם של ישראלית ופלסטיני הוא קודם כל אמירה פוליטית. אמירה שהסאבטקסט שלה הוא: כולנו בני אדם. בישראל 2016, זו אמירה שלא כולם מסכימים לה
יש רגעים כאלה, רגעים יפים וזכים, שבהם העתיד נגלה בבת אחת. לרגע קט משתתק הרעש מסביב, ואתה רואה משהו קטן אבל כל כך ברור, שאתה יודע שהעתיד כבר כאן. רגע כזה צץ וחשף את ישבנו הענוג בשבוע שעבר,
בפרשת דורית רביניאן והספר המצונזר. ואני לא מתכוון לרוח הפשיזם שנגלתה במלוא מערומיה; זו נגלתה כבר מזמן, ובאופנים הרבה יותר חמורים. אני מתכוון לאיזה סוג של פשיזם אנחנו יכולים לצפות בחדווה: לפשיזם איטלקי, יותר מאשר לבן דודו המוצלח והמתפקד יותר, הגרמני. או, במילים אחרות – פשיזם מטומטם. הרכבות, חברים, לא תצאנה בזמן; הן לא תצאנה בכלל,
אבל אם תגידו שהן לא יוצאות אז רונן שובל יתבע אתכם, והצל יבוא לשבור לכם את העצמות – רק שבטעות הוא ישבור את עצמותיו של השכן ממול. כך שיש גם אופטימיות מסויימת בכל הפרשה הזו: אולי בקרוב יהיה אסור להיות תל אביבי, אבל אם תקרא לעצמך צפון־חולוני, יקח להם זמן להבין את הכוונה.
כי הדבר הכי מפחיד בכל הפרשה הזו איננה פסילתו של ספר לבחינת הבגרות בספרות – זכותו המלאה של משרד החינוך לבחור איזה ספרים ללמד ואיזה לא, ויש כל כך הרבה ספרים נפלאים וחשובים שאף אחד לא חשב אפילו להציע, שעצם העובדה שמישהו היה בעד הספר הזה ראויה לציון לא פחות מהעובדה שנפסל. שלא לדבר על כך שמי שהציע, עשה זאת מסיבות פוליטיות לא פחות מאלה של הפוסלים – סיפור אהבתם של ישראלית ופלסטיני הוא קודם כל אמירה פוליטית. אמירה שהסאבטקסט שלה הוא: כולנו בני אדם. בישראל 2016, זו אמירה שלא כולם מסכימים לה.
לא, הדבר הכי מפחיד הוא הטימטום המוחלט שאחז במערכת, מהועדה המייעצת ועד לשר. הנימוק לפסילתו היה מטומטם, הגיבוי שנתן השר לנימוק הזה היה מטומטם, הקירבה הרעיונית לחוקי נירנברג כל כך גלויה, הגל שכנגד שהפך את הספר לרב מכר תוך יום כה צפוי, שאין אלא לשפשף עיניים בתדהמה ולשאול: הם עד כדי כך מטומטמים? והתשובה היא: כן, והם חייבים להיות. כמו תואר דוקטור לרופא, כך הטימטום הפך להיות דרישת הסף למי שרוצה להתקדם בשירות הציבור.
כי ככל שהמציאות הופכת ליותר ויותר עגומה, כך ההתעלמות ממנה דורשת מידה יותר ויותר גדולה של אטימות. ומי הכי טוב באטימות? מטומטמים. זה בא להם טבעי. הם נהנים מזה. כמו בפרשת חוק סימון העמותות:
האם מישהו באמת זקוק לתג, כדי לדעת שהקרן החדשה מקבלת תמיכה מהאיחוד האירופי? כמובן שלא. הסימון בתג הוא חלק מהפיכתו האיטית, אך הבטוחה, של עצם המושג "זכויות אדם" למושג "רע". אבל הייתכן שאף אחד מיוזמי החוק לא שם לב להקבלה האוטומטית בין התג לבין הטלאי הצהוב? לאף אחד לא קפץ הסאבטקסט?
קפץ גם קפץ.
אז מה, הם אמרו לעצמם, שיקפוץ. אין שום קשר, ונתבע כל מי שיגיד שיש קשר. או שנשלח אליו את הצל. או הכי טוב – נשים לו תג של "משווה לנאצים". תג בצורת כוכב, בצבע צהוב. אבל צהוב בית"רי.
כי מי יכול לפרוח ולשגשג בתוך מערכת אידיאולוגית שמתעלמת מהמציאות? מטומטמים. אנשים שמסוגלים להגיד דבר והיפוכו, ולא להתרגש מזה. וכך, משרד החינוך מנוהל ע"י אנשים שלא קוראים את הספרים שהם פוסלים; סגנית שר החוץ קוראת להניף את דגל ישראל על הר הבית דקה אחרי שנתניהו אומר שלישראל אין שום כוונה לעשות את זה; בראש משרד התרבות עומדת אשה שמתגאה בבורותה; שר שפוטר כי הסית נגד הממשלה נשלח לייצג אותה באו"ם; ושדירת הפיקוד של צה"ל מתמלאת באנשים שמאמינים שננצח כי הקב"ה לצידנו (אם כי הוא דפק היעדרות מרשימה מול הבבלים, מול הרומאים, באלף שנות פוגרומים, ויש אומרים שגם עם הנאצים היה יכול להגיע קצת קודם. אבל עכשיו, כשבנט שר החינוך, כנראה לא תהיה לו ברירה).
הנה מגיעים ימי ההבל. אידיוט פוסל ספרים לבגרות, אידיוט מסביר את ישראל לעולם, אידיוט נפגש עם מאיה בוסקילה כדי לשמוע את טענותיה נגד שר הביטחון, והשאלה המעניינת שכדאי לשאול בימים חביבים שכאלה, היא זו: מה הסיכוי שהאצבע שעל הכפתור האדום בדימונה (לפי פרסומים זרים) היא דווקא של אינשטיין? למה, מה קרה, לאידיוט אין אצבע?