ויהי בעידן השיימינג

*
אם נשים עושות שיימינג על כל פעם שהורדתי את המכנסיים, אני הולך לעשות להם שיימינג על כל פעם ששברו לי את הלב. כי להוריד את המכנסיים, עוד יכול להיות לזה תירוץ: נפל כפתור, זריקת טטנוס, זריקת דיסקוס – בעירום – אבל איזה תירוץ יכול להיות להגיד לבחור נפלא כמוני ש"זה לא זה"? למה, בגלל שאני גר במודיעין-מכבים-רעות? זאת סיבה? (שלומי ממודיעין-מכבים-רעות. ויש עדכון בעקבות הצצה בגוגל מפות:)

*
טוב, נו, הסתכלתי בגוגל מפות, ומודיעין-מכבים-רעות זה באמת חור. עד עכשיו לא ידעתי שיש עולם שם בחוץ. זאת אומרת, היו שמועות על חיים אחרי יער בן שמן, אבל לך תסמוך על אנשים שהיו ביער בן שמן. זה כמו וייטנאם. אתה לא חוזר משם אותו דבר (ויש תגובת נגד נשית:)

*
אם גברים יתחילו לעשות שיימינג על כל פעם ששברנו להם את הלב, אנחנו נעשה להם שיימינג על כל פעם שהם הבטיחו ולא קיימו. על כל פעם שאמרו "שנה הבאה נשקיע בריפוד של הספות, השנה בארסה בגמר", כל פעם שהבטיחו שיבואו לארוחה עם אמא ואבא ולא יגידו שום דבר נגד נתניהו, כל הפעמים שנשבעו שיקנו מכנסיים חדשים ובסוף נשארו עם אותו זוג כל החודש ואפילו לא כיבסו אותו, על כל הפעמים שאמרו: ממחר אני פותח דף חדש, מאמי. דף חדש. ביומנה של אנה פרנק לא היו כל כך הרבה דפים חדשים. והיא עוד היתה אופטימית, אומרים (ויש הצצה ליומן אישי:)

*
אני חושב שחוסר ההחלטיות שלי לגבי השאלה האם ללכת להסתפר או לא, הסתיים. החלטתי לא ללכת. אבל אחכה ואראה איך ארגיש לגבי זה בעוד חודש (מתוך יומנו האישי של אחד בשם פרנק אייקליף, 38 בפברואר 1970, בשעה 5:50 לפנות בוקר. וזה רק אחד מתוך שבעת אלפים יומנים שמוצגים לעיון הציבור "בפרוייקט היומנים הגדול" בלונדון, ששם לעצמו מטרה להציל יומנים אבודים משכחה)

*
אמא מספרת שכשהייתי ילד הייתי נותן אגרופים לעריסה. אבל אני לא זוכר, זה היה לפני זמני (פרנק ברונו, מתאגרף)

*
אם ברק ירוץ עוד פעם לראשות ממשלה, אז זה יהיה הסוף של הקריירה שלו כמפרק שעונים ופסנתרן. אז לא, לא, לא, אני לא אצביע בשבילו, כי אני לא מוכן לקחת על עצמי את ההקרבה הזאת. שופן ורולקס זקוקים לו יותר מעם ישראל (אם כי לפעמים נדמה לי שהוא טיפה מגזים בהערכה עצמית. פעם פירקתי סווטש, וזה כלום: החגורה יורדת עולה, יורדת עולה, כל ילד יכול)

*
"אני שופך לו מים על הפנים שעה," אמרתי, "למה הוא לא נשבר?"
המדריך לעינויים נתן בי מבט מלא רחמים "כי הוא דג?" הציע.
"אה," אמרתי. היתה לי הרגשה שאני לא הולך לעבור את הקורס הזה בהצטיינות.
"לא ראית את הקשקשים?" התחרפן המדריך.
"חשבתי שזה בעיית עור".
"לא הרגשת כמה הוא חלקלק?"
"חשבתי שזה בגל שהוא ערבי."
"לא הרחת את הריח?"
"חשבתי שזה בגלל מין אוראלי עם נשים לא היגייניות."
"הוא נד בראשו. "נכשלת," אמר. "וגם הנחקר שלך מת."
"לפחות," התנחמתי, "הוא לא ידבר על מה שקרה פה."
"הוא דג," אמר המדריך, "הוא לא דיבר אף פעם."
כוס אמא שלהם. שבוע ראשון בשב"כ, כבר מפילים עליך כל כך הרבה אינפומרציה (מיומנו של מתלמד)

*
"אין לך אומץ ללחוץ על ההדק" הוא בדרך כלל משפט שכדאי להימנע ממנו (ראסל בל)

*
אם נשים יתחילו לעשות שיימינג על כל הפעמים שהבטחנו ולא קיימנו, אנחנו נעשה להם שיימינג על כל הפעמים שהיינו צריכים להקשיב לשלמה ארצי (ולסיום, אחד מפוכח:)

*
תשוקה והגיון מושכים אותי בכיוונים הפוכים. אני רואה את הדרך הנכונה ומסכים עמה, ואז הולך בדרך השניה (אובידיוס. שהלך לעולמו השנה לפני 2000 שנה בדיוק, וכולנו מחכים לתלונה הראשונה על הטרדה מינית שתעיף אותו מהקאנון)