ויתרנו על האפשרות להגיע להסדר עם הפלסטינים

העיתונאי חנוך דאום הסביר בשבוע שעבר בפייסבוק שאין שום בעיה להמשיך במלחמה – "חמאס ירה 168 רקטות, ואין אפילו פצוע קל במחוזותינו", סיכם דאום את היום שאחרי ההתנקשות במוחמד דף, והזהיר מפני הפיתוי שבהסכם עם חמאס (או לחילופין, בכיבוש הרצועה). הרי הפלסטינים חוטפים יותר, אז למה שנפסיק? כמה שעות אחר כך נהרג ילד בן 4 מפגיעת פגז מרגמה ודאום מחק את הסטטוס.

אין לי טענות לדאום. הוא בסך הכל אומר את מה שבתל אביב הרגישו בשבועיים האחרונים. המלחמה אולי עשתה קאמבק בעזה ובדרום, אבל ביתר הארץ עסקים כרגיל. פעם ביומיים־שלושה מדשדשים לחדר מדרגות ואחר כך איזה צינור מתפוצץ בשמים. גם הגינויים מהעולם או התמונות בחדשות של הילדים המתים בעזה כבר לא עושים רושם. מתרגלים.

על ישראל השתלט איזה מצב רוח פטאליסטי. המצב לא נעים אבל אין אופציות אחרות, אז נמשיך להפציץ ולשמוע יירוטים מעל העיר. עיתונאי שחזר מהרצועה סיפר לי שלמרות האבדות האיומות וההרס בעזה, יש משהו דומה במצב הרוח של התושבים. בלילות יושבים הצעירים על המרפסות ומצלמים עם הסלולרי את הפגיעות בבניינים הסמוכים. ממילא מול פצצות של חצי טון אין טעם לברוח לחדר המדרגות. העולם הערבי כבר לא שם על הפלסטינים, ומישראל אין שום סיכוי לקבל כלום. אז מה נשאר? להטריד אותנו עם פצצות מרגמה ורקטות שיזכירו לעולם שעזה קיימת, ולהעביר את הזמן עד המוות.

 "ניהול סכסוך", קוראים לזה בממשלה ובצה"ל. ויתרנו על האפשרות להגיע להסדר עם הפלסטינים, וכל מה שאנחנו מתיימרים לעשות הוא להחזיק אותם בשקט בגדה ובעזה, שהפכו לבתי כלא ענקיים באוויר הפתוח. כשהם מתפרעים אנחנו יורים עליהם וכשהם נרגעים אנחנו מבטיחים להפסיק לירות. "שקט ייענה בשקט", אומר ראש הממשלה. סוף סוף הצטרפנו למזרח התיכון. א־סיסי הרג 800 מפגינים בקהיר, אסד נלחם במורדים כבר יותר משנתיים, ואנחנו מורידים רבי קומות בעזרת חיל האוויר.

כמו שבעלי הון ודובריהם יודעים להסביר לנו למה השכר הנמוך הוא גזרה משמים, למה עובדי קבלן בלי זכויות הם חלק משוק מודרני ולמה הגיוני שיש אנשים שמרוויחים פי אלף מאחרים, גם למלחמה המתמדת יש הדוברים שלה, שמסבירים למה אין ברירה ואין פרטנר ואסור לדבר עם חמאס וזה המחיר שנגזר עלינו ועליהם לשלם. איש לא מדבר על אלו שהאינטרס הפוליטי שלהם או המקצוע שלהם או העסקים שלהם הם המלחמה. על כך שאין שום דבר נאצל בחישובים שלהם, ו"החיבוק" שלהם לתושבים המופגזים לא שונה מהחיבוק של הבנקים ל"משפחת הלקוחות" שלהם, רגע לפני שהם מעקלים להם את החשבון. זה אותו השקר. המלחמה איננה שגרה ולא גזרת גורל. היא בחירה, וגם אנחנו שותפים לה. בהפסקות האש ההולכות ומתקצרות, בין הסלמה לעוד מבצע, במקום לעסוק בחידושים והמצאות לקראת הקרב הבא, צריך לתבוע את סוף המלחמה.