זאת לא מדינה, זה נאום בר מצווה של רס"ר

*
הסוק מנג'ר של לגו עשה שטויות, פשוט שטויות, אז הם פיטרו אותו ומי הם לקחו במקומו? את אביהוד. אביהוד הקוריאני? שהיה במוטורולה? אז הרמתי לו טלפון, אמרתי לו על הרעיון שלי, והוא עף על זה, אמר לי תוסיף אותי ללינקדאין ונדבר (מתוך "דיבורי הייטק במתחם רמת החייל שלא תבין לעולם ואם תנסה יישרף לך המוח". לא מאמינים שיישרף לכם המוח? אז האמיצים שבכם, בבקשה, קיראו את הדבר הבא שהאיש הזה אמר, אבל אל תבואו אחר כך בטענות למערכת. אין אף אחד פה שיודע לתקן מוחות:)

*
הוא פרץ 80 אחוז מהארנק שלו,
אבל הבלוקבאסטים שמנקזים את זה,
הם חלק מהאסמפשנז,
וזה אחוז משמעותי שלא עושה טראוול,
אז מה אתה רוצה מהסינים?
הם סינים. עושים את שלהם (נו? השתכנעתם? לקרוא לרופא? רק שאין רופא לדברים כאלה, פעם אחת שמעתם את זה וזהו, המוח שלכם שרוף. זה כמו לראות את מירי רגב מחבקת את שרה נתניהו בזמן שהראיס מדליק משואה: זה הרס לך לנצח את החיבוק, כאקט אנושי)

*
קניתי כלב כדי שלא יסתכלו עלי מוזר כשאני אוסף קקי ברחוב (ג'ימי קאר)

*
אני בן 72. הרבה דברים מצטברים לך על הלב. כל העולם משתנה, וכל אחד מהשינויים שראיתי היה לרעה. היוצא דופן היחידי זה חניה חינם לתושבי השכונה. אבל אין לי מכונית (ראסל הובן)

*
אני אפעיל את סמכותי ואחליט איפה הפליטים יגורו ויעבדו. מה שנקרא פיזור האוכלוסיה הזאת בכל הארץ (אריה דרעי. מעניין, מאיפה הוא למד את השיטה המעולה הזאת לטיפול באוכולוסיות חלשות?)

*
למשל, הוא חשב שרוב הסיכויים הם שלעולם לא יקיים יותר יחסי מין, עד יום מותו. רוב הסיכויים. יכול להיות. אלא אם כן. אבל אם לחשוב על זה בהגיון, אז כנראה שלא. בשביל סקס צריך שני אנשים. שני בני אדם, בן אדם אחד ובן אדם שני. את ואני, אני ואת. אבל בשנים האחרונות, המולת האדם הראשון שבתוכו השתתקה. זה היה כאילו הוא מביט על חייו, חי אותם, בגוף שלישי. מה שאיפשר לו לאמוד אותם יותר במדוייק, כך האמין (ג'וליאן בארנס, "הסיפור היחידי")

*
וכך יצא שבין יום העצמאות לבין יום ירושלים, אין למירי רגב מה לעשות. לא בשביל עצמה, לא בשביל המדינה, וביחוד לא בשביל הראיס ואשת הראיס. התקשרה לגלי צה"ל: כלום, הבני זונות מעבירים את קובי מידן לשתיים בלילה. התקשרה להבימה: כלום, הבני זונות מתכננים מחזמר על תולדות דובר צה"ל. התקשרה לדוד גרוסמן, לתיאטרון אל מידאן, לג'ורג' סורוס – כלום. עסוקים בדברים אחרים. כך שעקרונית צפויים שבועיים של דממה. אלם. היעדרות. אי נוכחות. אז הי, נטלי פורטמן, עשי טובה – ששששש, אה? (ואז כבר יהיה יום ירושלים, וריקוד־דגלים, והכנסת ספר תורה למסגד, ואחרי זה כבר יהיה קיץ ואנשים עצבניים ובטח איזה משהו קטן בעזה, או בקרן החדשה)

*
איזה ממחזותיך האהוב עליך ביותר?
אף אחד.
איזה מהסיפורים שכתבת?
רובם מביכים אותי.
האם לדעתך האווירה באירלנד חיובית או שלילית ביחסה לאמן?
אני חושב על ארוחת הערב שלי.
מה בעצם אתה רוצה להגיד?
אני רוצה להגיד שאני גבר בגיל העמידה, ואני מתעייף בקלות, והייתי רוצה לצאת להליכה קטנה עכשיו, אז בבקשה לך מפה ותעזוב אותי בשקט (בריאן פרייל, מגדולי המחזאים האירים בכל הזמנים, מתוך ראיון שערך עם עצמו ב־1972 ושהיה, למרבה הפלא, אחד היחידים שהסכים להעניק עד יום מותו)

*
המהנדס הזה שחיסלו במלזיה – הוא בטח אמר לעצמו, איזה כיף, אני במלזיה (מתוך "כיף זה דבר יחסי", בהוצאת מרכז הרב. זאת לא הוצאת ספרים, זה רב אחד שיש לו מרכז. בפופיק, כן, בפופיק – אלא איפה? הרוחניות לא משנה כלום במסה של הגוף)