זבוב פרסומות

באחד מספריו של פיליפ ק. דיק ישנה אפיזודה משעשעת – לא זוכר איזה ספר, הוא כתב כל כך הרבה וקראתי את כולם, אפילו את אוסף מכתביו המרתק, שבהם הוא מתאר, בין השאר, את אותו אירוע מוחי בלתי מוסבר שקרה לו כאשר היה חולה ולקח ויטמין סי בכמויות גדולות פי מאה ממה שנרשם לו (בטעות? בכוונה? לך תדע אצלו). הוא לקה בסוג של הזיה משתקת, שבה ישות על זמנית, חסרת גוף, שידרה אליו מגוון עצום של אינפורמציות, חלקן מועילות מאוד:

למשל, שלבְּנוֹ הקטן יש גידול ממאיר שמחייב ניתוח מיידי (הוא מיהר עם הילד לבית החולים, שם אובחן באמת גידול כזה, והילד נותח וניצל); למשל, מידע על אנשים שמנצלים אותו כספית, ללא ידיעתו; למשל, טקסטים עתיקים, מיסטיים, ביוונית ובעברית, שלמרבה הפלא הבין את תוכנם (הוא לא דיבר אף אחת מהשפות, ובדיקה מאוחרת הראתה שטקסטים כאלה אכן קיימים, ושתוכנם זהה למה שהבין),

אבל אנחנו מדברים על אחד מסיפוריו המוקדמים, השפויים יחסית: הגיבור מחליט לעזוב הכל ולברוח מביתו, מעירו, מארצו, מהעולם כולו, וכשגם זה לא מספיק הוא עוזב את מערכת השמש – והכל בגלל שהוא נרדף על ידי “זבוב פרסומות", המצאה מופלאה של דיק שכמובן הקדימה את זמנה: מין רובוט־זבוב שעוקב אחריך בחשאי עד שהוא מזהה מוצר כלשהו שאולי תרצה לקנות, ואז מתביית עליך ללא רחמים ומזמזם לך באוזן לקנות את המוצר הזה שוב ושוב ושוב, ואם אני זוכר נכון, אין שום דרך להשתיק אותו חוץ מלקנות את המוצר,

מה שגורם לגיבור לקחת את המכונית המעופפת שלו אל החלל החיצון, שם היצור הטורדני אינו מסוגל להתקיים, אלא שאז הסיפור מסתבך עוד יותר: הזבוב, במקום למות, הופך להיות ישות אלוהית כל יכולה, ששולטת ביקום כולו – אם כי זה אלוהים בעל רצון די מוגבל, כי כל מה שהוא רוצה זה למכור את המוצר המטומטם שלו. ועד כמה שהרעיון הזה נשמע הזוי אי־אז בשנות השבעים, הרי שהיום הוא נראה הגיוני לחלוטין, בעולמנו הסמארטפוני. הנה, למשל,

רק בשבועיים האחרונים רודף אחרַי זבוב פרסומות בשם “שיר אלמליח מתפשטת שוב", משהו שמתחזה לכתבה לגיטימית בכל אתרי האינטרנט בארץ, ומופיע בשולי כל דבר שאני קורא בטלפון או במחשב, והרי ברור שזה זבוב פרסומות, הרי מישהו משלם לחברת תוכן כדי לדחוף למכשיר שלי עוד ועוד הפניות לשיר אלמליח שמתפשטת שוב, בכל אתר חדשות ישראלי, “עוד כתבות שיכולות לעניין אותך" – איך, למען השם, הגעתם למסקנה שזה יכול לעניין אותי?

ואני תוהה מה אני יכול לעשות כדי להפסיק לארח את שיר אלמליח בחיי, להפסיק לדעת מתי היא מתפשטת ומתי היא מתלבשת (מוזר, אבל לא מצאתי אף כתבה בנושא הספציפי הזה),

והתשובה היא כמובן: כלום. אתה לא יכול לעשות כלום. ובסוף גם אתה תצפה בה בעירום חלקי אם תרצה או לא, כי ככה זה זבוב, הוא לא יעזוב אותך עד שתעשה קליק, ואני רק מקווה שאם אחליט לשים את נפשי בכפי ולעוף לחלל החיצון לא אגרום בטעות לשיר אלמליח להיהפך לישות קוסמית שכמו היקום עצמו לא מפסיקה להתפשט, אם כי יש לי חשד שזה כבר קרה, כי איך תסביר שאני גולש עכשיו באתר של לונדון רוויו אוף בוקס, מגזין הספרות האליטיסטי ביותר בעולם, קורא כתבה בת 10,000 מילה על מהפכת הננו־רובוטיקה והשפעתה על הכלכלה העולמית, ובסוף המאמר – האם זו ציפור? האם זה מטוס? לא, זו שיר אלמליח, והפעם בהפניה מיוחדת: שיר אלמליח מתפשטת באמריקה! הידעתם?

ופיליפ ק. דיק, שלוש שנים לאחר אותה חוויה דתית מטלטלת, החליט יום אחד לשבת ולא לזוז עד שיכריח את הישות ששלחה לו מסרים להזדהות. זה לקח יומיים, ולבסוף הוא נכנס ל"מעין חלום", ומה שראה שם הוא מתאר במכתב לאחת מתלמידותיו: “ראיתי אדם מת מוטל עם הפנים ארצה, בין הספה לשולחן הקפה, רגליו מציצות החוצה מאחורי הספה. זה היה בעתיד. היה ברור לי שמי שמראה לי את הדברים האלה הוא אני עצמי – פיליפ ק. דיק שהוא עבר, הווה ועתיד. פיליפ נצחי, שמנסה להעביר לי מידע על עצמי…".

הוא מת שש שנים אחר כך. חברו הטוב ביותר מצא אותו. בביתו. מוטל עם הפנים לרצפה, בין הספה לשולחן הקפה. רגליו הציצו מאחורי הספה.