זהירות, מצלמים

"יש לי פיפי". אומרת אחת המתמודדות. "לא עכשיו, אנחנו מצלמים כניסה למשימה וצריכים אותך פה, זה ייקח כמה דקות". כעבור חצי שעה של המתנה היא מנסה שוב במבט נואש: "אני ממש חייבת, אני עוד שנייה משתינה במכנסיים, אין מצב להשתין פה בצד?". אני מבררת בקשר אם ניתן לאשר לה לבצע את האקט. מן העבר השני מבשרים שממש עכשיו מתחילים לצלם, ונוזפים בי שאף אחד לא הולך לשום מקום. "אין ברירה", אני אומרת לה. "תצטרכי להתאפק עד סוף הצילום".

שעה וחצי בשמש הקופחת, והמשימה הסתיימה. קאט. הגיע הרגע שלו היא ציפתה. כבר לא מעניין אותה המיליון, מה אמרה עליה מתמודדת אחרת או מה חושבים עליה בבית. היא רק רוצה להשתין. היא מטילה את מימיה מול כולם. "למה אני לא יכולה ללכת לשם להשתין? כולם רואים אותי פה. למה את צריכה לבוא איתי לכל מקום?". "ככה זה בריאליטי", אני עונה.

כל מתמודד ריאליטי ויתר על החופש שלו הרבה לפני שלב הצילומים שבו מצא את עצמו בסיטואציות שבהן אין לו שליטה על המתרחש בחייו. עבדתי בתוכניות רבות כאלו, וזה עדיין מדהים לראות אנשים שונים לגמרי מתנהגים באופן זהה כשהם נתונים תחת שליטה.
ב"האח הגדול", לדוגמה, אם מישהו מנמנם בשעות היום, סביר להניח שהוא ייקרא לחדר האח לשיחה או שלפתע תישמע מוזיקה שתעיר אותו. די מהר הוא ימצא דרכים לישון ולהיראות ער: הוא ישתכלל ויענה במהירות כשיקראו לו, הוא יירדם חמש דקות בשירותים או בישיבה בכורסה, ובסוף ימצא את הזווית שבה לא יראו במצלמות שהוא ישן.

ב"האח הגדול" לא מסתירים את השליטה, היא חלק ממנגנון הפעולה. אבל גם בתוכניות אחרות שבהן המשתתפים באים במגע ישיר עם ההפקה, היא מתקיימת באופן שהצופים לא מודעים אליו. מפני שהן נערכות אחרת ויש להן פוסט פרודקשן מורכב, לצוות יש אפשרות לתמרן את המתמודדים מקרוב. שם, פשוט מעירים אותם ואוסרים עליהם לישון. זה לא מתועד כמובן. היעדר שעות שינה מוביל לעצבנות ולמרמור, שיוצרים קונפליקטים מעניינים בין המשתתפים. השיטה הזו גם מסייעת לשלוט בסדר היום. בריאליטי מפסיקים לצלם בלילה, וזהו הזמן היחיד שבו מותר למשתתפים להסיר את המיקרופונים – חוץ מאשר במקלחת. כשהם מותשים, הם לא "מייצרים" סצנות.

האינטראקציה בין ההפקה למתמודדים הופכת למשחק מוחות שבו האחרונים מנסים לעקוף את החוקים רק כדי לשמר את תחושת העצמאות האבודה. יש כאלה שמנסים לשנות את החוקים ולא עושים דברים ש"הם לא מאמינים בהם". הם לא יגידו משפט שלא מתאים להם להגיד או יחזרו על משהו במקרה שלא צולם כראוי, הם יקלטו מתי צוחקים עליהם ולא יאהבו את זה. הם יתמרדו ויבואו בטענות להפקה שמטה את המשחק. אלו גם בדרך כלל ימצאו את עצמם מחוץ לתוכנית מהר משחשבו. אלה שיגיעו הכי רחוק יהיו הכנועים, אלו שפיתחו תסמונת שטוקהולם. הם תמיד יהיו חביבים בעיני הצוות וישתפו פעולה גם עם דרישות מופרכות.

שאיפתו של מפיק היא ליצור חיילים ממושמעים שיפעלו בצורה המיועדת להם, כי אז החזון שלו לגבי התוצר הסופי יוכל להתממש. מפיקים מקפידים ללהק דמויות חסרות מודעות, שקל לעצב ו"לעבוד" איתן, משום שהן לא מבינות כיצד ייתפשו בבית. מאחורי כל דמות כזאת יש מפיק טוב, סביב כל טעות הגייה חוגג איש תוכן שבכוונה לא מתקן אותה, ומעל כל רגע דרמטי יש הוראה מגבוה. ברוכים הבאים למציאות.

*השם המלא שמור במערכת