זהירות, שביר: המדריך המלא לשבורי הלב

ט"ו באב הוא בדיוק הזמן להיזכר כמה נחמד להיות לבד. אם אי פעם חוויתם פרידה כואבת, יש סיכוי שהכתבה הבאה תחזיר לכם את ההערכה העצמית. המדריך השלם ללב השבור

לב שבור הוא לב שלם. איור: דניאל דימנשטיין
לב שבור הוא לב שלם. איור: דניאל דימנשטיין
29 ביולי 2015

לפני שנה בדיוק, בערב ט"ו באב, נפרדתי מבן זוג. טיימינג סימבולי שכזה, שהרי ידוע שבמועד זה קופידון מתעופף ברחבי העיר ויורה חצים לכל עבר. לעתים אלה חצים שמחברים בין לבבות למופע אוקסיטוצין, ולפעמים, כשקופידון כבר מטושטש מעצירות ביניים בלוציפר, הם מפלחים את האידיליה הזוגית ושולחים איש איש לטינדרו. בתקופה ההיא הסתובבתי ברחובות כאחוזת דיבוק, כאב חד התמקם בבית החזה ושיבש כל הבחנה בין עיקר לטפל. אגב, טפל במקרה הזה הוא כל מה שאינו רחמים עצמיים וטישיו עם אלוורה.

בזמן שיברון לב כולנו שווים – בין שאנחנו נשמות פמיניסטיות, קרייריסטיות או רומנטיקניות שממתינות נואשות למכסה לסיר הבמיה שהן, בין שאתם ציניקנים, ניאנדרטלים או כותבי שירים למגירה. ההתמודדות עם צערת נפוצה, שלמרבה הצער עדיין לא מזכה בימי מחלה, הופכת לקשה מנשוא במציאות החברתית החדשה. בעידן הפוסט צוקרברג אין לאן לברוח. החצי השני, מי שעד לפני רגע החזיק בנתח נכבד מלבנו, לא באמת יכול להיעלם כלעומת שבא. אם בעבר יכולנו למחוק אותו מהנייד תוך התכחשות לעובדה שלעולם יהיו לחבוב הזה מניות במפעל חיינו, כעת אנחנו צריכים להישיר מבט לעולם ולקבל את העובדה שרחוק מהלב כבר לא יכול להיות רחוק מהעין. רשתות חברתיות, אפליקציות היכרויות, מנועי חיפוש לזיונים מזדמנים ופוסטים שמגיעים גם לדודה שלו מאמריקה לא באמת מאפשרים לשמור על נתק. תופעה זו מולידה שלל התנהגויות אנושיות – חלקן הזויות, חלקן פתטיות, אך כולן מובנות לחלוטין. כל אחד ואחת נאבקים עם היצר הפנימי הקדום ביותר – זה שפעם יכול היה להירדם בשקט אך בעידן הטכנולוגי מתעורר כמפלצת – לוודא שהחצי השני לשעבר סובל מהיעדרנו.

איך מתמודדים עם זה? איך ממשיכים הלאה? ובכן, הדרך ללב בריא עוברת דרך הרבה תחנות חולות, וכדי שלא תרגישו לבד ריכזנו את התופעות הצפויות בתקופה הכי נוזלית בחיים. קחו ממחטה, כף ושני ק"ג גלידה. זה אולי אולדסקול, אך זה הדבר האחרון שנותר לנו מהתקופה שבה אפשר היה לטרוק את הטלפון.

מתוך "קרמר נגד קרמר"
מתוך "קרמר נגד קרמר"

עולם אכזר, בכי מר

לא, לא נכנס לנו משהו לעין. יותר כמו מסור חשמלי ללב. בעוד גברים נוטים להתייחס לימים שאחרי הפרידה באדישות יחסית – מה שיבוא להם בהפוכה כחודשיים אחריה, אז הם מתחילים לדמוע כאילו שוב החזירו את גלעד שליט הביתה – נשים מתאבלות ודומעות בפרטיות ובפומבי. אין מה להתנצל על תגובות רגשיות חריפות ורטובות לאחר אובדן יחסים, גם אם הם היו מבאסים. הרי קשה במיוחד לשחרר כישלונות. העובדה שגברים ישראלים מוכי קורסי פיקוד ואווירת "אחריי לקרב" לא מרשים לעצמם לחוות קשת שלמה של רגשות לגיטימיים, בהם עצבות ושיברון נפשי שמתבטאים בבכי תמרורים, באה לידי ביטוי גם במקרי פרידה, אז יחפש המאצ'ו המדחיק תירוץ משני להתפרקות (ראו ערך "בכה רק כשהוא נפרד מהחתולה המשותפת").

דבר המומחה (ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל הקליניקה לתמיכה רגשית ונפשית): "פרידה היא גורם לחץ משמעותי, כמעט כמו הגירה. אנשים מגיבים לזה בסימפטומים דיכאוניים כמו עצבות, אובדן חשק, בכי וחוסר תיאבון; ובסימפטומים חרדתיים המתבטאים בסימנים גופניים של אי שקט, כמו בעיות שינה. זה מגיע לכדורים כשזה פוגע משמעותית בתפקוד היומיומי, בדרך שבה המטופל מסוגל להתעסק בדברים אחרים. כדורים פסיכיאטריים הם אופציה יעילה ברוב המוחלט של המקרים, אבל יש מקרים שבהם גם טיפול פסיכולוגי הוא הכרחי. הכדורים ניתנים לתקופה מסוימת, ובסופו של דבר צריך לייצר מצב שבו האדם חזק מספיק כדי להמשיך הלאה. יש אופציית ביניים של תוספי תזונה וצמחי מרפא במינונים כאלה ואחרים, שההשפעה שלהם דומה מאוד להשפעת התרופות הפסיכיאטריות".

פגישה, חצי פגישה

יומיים אחרי שפירקתי את מערכת היחסים הראשונה שלי, אי שם בגיל 24, מיהרתי להכניס למיטה החמה בדירה המשותפת את הדוגמן של קוקה קולה. לא כי הייתי כלבה נקמנית או כי לא באמת אהבתי את האדם שעמו חלקתי שנתיים מחיי, אלא כי הלב שלי נשבר לאלף חלקים (כמספר הילדים שרציתי שיהיו לנו), וכי הייתי חייבת להחזיר לו במעשה דאע"שי. ואני לא היחידה. עולם הפרודים הטריים מתחלק לשניים: אלה שנכנסים לשנת חורף ולא מוציאים את האף, הלב ואיברי הרבייה מהבית; ואלה שמפשעתם מתחילה לפטפט עם כל הנפער בדרכה. יש שיאמרו שהתערבבות עם מיצים חדשים, הידועה גם כריבאונד, משככת מכאובים וגורמת לנו לחוש שהתקדמנו, וזה עובד גם אם מדובר בשקר שאנחנו מספרים לעצמנו. מנגד יש שיטענו שעד שלא נעשה חוקן נפשי מהאקס שלנו לא באמת נוכל לעכל ארוחה חדשה, וכל מפגש עם אנשים יעלה בתוהו ובוהו רגשי שסתם יוציא אותנו, בסופו של דבר, חארות. והקארמה? היא מתחשבנת איתנו גם כשיש לנו תירוצים ממש טובים.

דבר המומחה (שמעון יוסף, נהג מונית, מדורג ראשון בגט טקסי): "אני ממליץ ישר לצאת עם אנשים חדשים. הזמן הוא לא פונקציה. זה לא משנה אם הזוג היה עשר שנים ביחד או שלושה חודשים. אני מאמין שאם הייתה פרידה, סימן שמשהו לא היה בסדר. רוב האנשים שנפרדים ואחרי זה חוזרים להיות ביחד לא באמת פותרים את הבעיות שלהם. הם בדרך כלל חוזרים, מתחתנים ומתגרשים".

מתוך "יומני ברידג'יט ג'ונס"
מתוך "יומני ברידג'יט ג'ונס"

חפץ ביקרו

חוק קוסמי עתיק אומר שבדיוק ברגע שבו תשבו בבית ותרגישו שהמציאות אוכלת את לבכם בכפית, עיניכם תיפול על גופיית הסבא שהותיר אחריו האקס או על מחדד עפרונות העיניים ששכחה האקסית בזמן שהיא ארזה את חייה החוצה. נשאלת השאלה: האם יש לשרוף את שאריותיה של מערכת היחסים שנחרבה? האם יש צורך בטקס פגני שיעלים מהעין את כל מה שצובט את הלב, או שמא אגירת מזכרות היא דווקא עניין בריא? האם לנסות למחוק כל זכר לבן אדם – כולל סילוק התמונות מהסמארטפון והסרת תיוגים מתמונות משותפות בפייסבוק – או שאולי חבל לוותר על תיעוד רגעי חיים עלובים ומלהיבים? אנחנו הרי יהודים, עלינו להילחם על כל פיסת היסטוריה. בטח כזו שיכולה להפוך לתמונת פרופיל בפייסבוק אחרי חיתוך החצי המיותר.

דבר המומחית (רונה שטיינברג, מסדרת ומארגנת בתים מקצועית): "הרבה פעמים יוצא לי לארגן מעברי דירה בעקבות פרידות. אני ממליצה תמיד להשאיר רק את החפצים שקשורים לבן אדם באופן אישי. חפצים משותפים שמזוהים עם הזוגיות שנגמרה אפשר לזרוק או למכור ולהביא חדשים במקומם".

קריפי המקריפ

כשהלב אכול, כולנו הופכים לחניבעל לקטר. התופעה תכלול בין היתר הגעה "מקרית וספונטנית" לבר שבו בילה הלשעבר הרבה לפנייך. "אוי, גם אתה פה? איזה קטע. גם אני, למרות שתמיד אמרתי שיש פה אווירה של מוות. יש פה שייק בטעם הדמעות שלי, חובה לנסות". התנהגות זו נתפסה בעבר כפסולה, אך כיום היא מובנת מאליה וכמעט נורמטיבית עקב נוהל הצ'ק אין בפייסבוק או באינסטגרם – דיווח כפייתי על מקום הימצאנו. היכולת להיות רוח רפאים בחיי החברה של האקס, להציץ לרווקותו המחודשת מאחורי מסך הסמארטפון, יוצרת תחושה שהעיר סוגרת עלינו, אך מה שבאמת צריך להיסגר זה המחשב ובאופן דחוף.

אך המעקב לא מסתיים שם. חשבון האינסטגרם של הפרוד הופך בתקופת הפוסט פרידה לקמפיין למיץ טרופי, כאילו כל מה שהוא היה צריך בשביל לפתוח שלוחה פיראטית של משרד נסיעות זה לשלוח אתכם לטייל מחוץ לגבולות לבו. זכרו: איש לא יעלה תמונה חשוכה עם הכיתוב "חברה שלי זרקה אותי, אני חצי בן אדם והתעורר לי הפסוריאזיס מרוב סטרס". זה פשוט לא ויראלי.

מיטיבי הלכת יעקבו גם אחרי הלייקים שסוחטות התמונות של המיועד לשעבר, כשכל מלייקק הופך לחשוד מיידי. מדובר בסעיף מתקדם יותר בפסיכופתיה שיכולה להביא את הלוקה בה לצורך במרשם לא וירטואלי. ויש כמובן את התזכורת הצוקרברגית ליום ההולדת שלהם, חומר חדש לאוננות מקלדת. האם הם חוגגים עם עוגה טבעונית ובת זוג חדשה או בחושך, לבד, עם רגל קרושה (אמן)? ההמלצה שלנו: למחוק אותו מרשימת החברים, או לפחות לעשות הייד. מחקו גם את ההורים שלו. זה אולי נראה מוגזם, אך אתם לא באמת צריכים לראות אותו מחביא את האפיקומן בפסח. בכתבה מבריקה ל"ניו יורקר" סיפרה לינה דנהאם איך קיבלה יום אחד הודעה מאמו של האקס שלה, שהודיעה לה חגיגית שלמרות האהבה וההערכה כלפיה היא מבקשת לגדוע את זרועותיו המוגזמות והלא רלוונטיות של הפייסבוק ולחסום אותה. דנהאם כדרכה נעלבה עד עמקי נשמתה, אך הבינה שמדובר בהליך קר ומנוכר שחוסך זמן יקר. חוץ מזה, אפשר לחשוב כמה נהניתם לראות את הפשטידות שלה בפיד. לגבי ברים ובתי קפה העניין די פשוט: אל תגיעו למקומות שאתם יודעים שהלשעבר יהיה בהם, אלא אם אתם רוצים לראות אותו מנשנש לוע זר.

דבר המומחה (קארין דרסה, ברמנית עם ותק של 12 שנים): "לא מעט פעמים לקוחות קבועים ביקשו שאיידע אותם אם האקס נמצא בבר או לא. לפעמים זה היה כדי להימנע ממפגש איתו ולפעמים כדי להיתקל בו בכוונה. לדעתי האישית לא צריך לצאת לאן שיוצא האקס, אבל הרבה חוטאים בזה כי בסך הכל מדובר בעיר קטנה".

מתוך "לשכוח את שרה מארשל"
מתוך "לשכוח את שרה מארשל"

סמנו V על ה־X

ווטסאפ, האפליקציה שטמטמה את הסמארטפונים ופרצה דרך בתחום ההודעות החינמיות, התחילה כחביבת החסכנים והפכה לשוברת לבבות הפרודים בזכות צמד V זדוני שבכוחו לסמן איקס על אדם. כן, הנמען גם קיבל את ההודעה וגם קרא אותה – פלא טכנולוגי. מצד שני הוא לא עונה. האם זה מכוון? האם הוא עסוק? האם הוא קיבל דום לב ושכח לעשות צ'ק אין באיכילוב? החרדה מדחייה מתעצמת מנתון נוסף: השעה שבה הוא נראה לאחרונה. כלומר, הסיבה להתעלמות אינה מוות אלא סדר עדיפויות חדש, משובש, שלא כולל התכתבות עם מי שפעם שיחקה לו בביצים. הווטסאפ מזכיר לנו שהאדם שמולנו חי, בועט ומתכתב אבל לא איתנו.

בהייה ממושכת במילה online היא משחק פתטי שאפשר לנהל עם דמות האהוב לשעבר. הנה הוא, כל כך קרוב, אך לי כנראה כבר לא יכתוב. לרגע אפשר לשגות במחשבה כי גם הצד השני עסוק באותה בהייה ממש. האם מדובר בטלפתיה? התשובה היא לא. ההמלצה שלנו: הגדירו את הווטסאפ כך שלא יוכלו לראות מתי נראיתם לאחרונה, והפעולה תשליך אוטומטית גם על משתמשים אחרים, כולל הנעקב מספר 1. נכון, לא תוכלו לדעת אם הוא יצא עד שש לפנות בוקר, אבל גם לא תדעו אם הוא מסנן אתכם ללא בושה. מיד אחר כך חסמו אותו. פחות בשביל הרגע שבו הוא ייזכר בכם, יותר בשביל הרגע שבו ערבבת וודקה עם וויסקי והחלטת לסמס לו "רק שתדע שאתה הסקס הכי טוב שהיה לי ושמאז שעזבת יש לי קנדידה כרונית".

דבר המומחית (מיה מרקוביץ', קוסמטיקאית רפואית): "כשזה נוגע ללב שבור, אני תמיד אומרת שכל דבר שלא עוזר לך להתקדם, צריך להסיר. לו הייתי רואה שמישהו לא עונה לי להודעה, הייתי פשוט מורידה אותו מאנשי הקשר באותו רגע ומפסיקה להסתכל מתי הוא נמצא, מתי הוא רואה ומתי הוא לא רואה. היינו בחוויה הזאת, אנחנו בנקסט".

זכרו: החיים תמיד היו מסריחים

איך שלא תהפכו את זה, העיר הזאת מצחינה משתן חתולים, כלבים והומלסים. אך בזמן אהבה כל רחוב וכל מדרכה סרוחה הופכים להיות מסדרון בג'יימס ריצ'רדסון. הנה הביוב שלצדו התמזמזנו, הנה הגזם שמרקיב בדיוק כמו זה שהיה פה כשחיפשנו דירה יחד, הנה הכלב השמן שתמיד מחרבן באותה נקודה – הנקודה שבה תפסת לי את השיער ואמרת לי שאני חרמנית רצח – הנה פינת הבר המזובלת שלנו שבו החזקת לי את הקוקו בזמן שהקאתי ערק ואמרת לי שאולי נהיה יחד לנצח.

כשהאהבה עוזבת – החושים שהיא הצליחה להקהות חוזרים לעצמם. פתאום מבינים שאנחנו גרים במטרופולין מצחין, מה שמעצים את הכמיהה לאותם פרומונים שחלקתם עם האקס.

הנה הניחוח שהיה בדיוק שלה; הוא אוהב את קלווין קליין, מתברר שגם השליח של הסושי. השובל המוכר, גם אם הוא מהול בזיעתו של זר, מציף מיד זיכרונות עבר; ולא נותר אלא לייחל ליום שבו הצד השני יפגוש בפקידת שומה שמריחה משאנל 5 או מאנג'ל, נניח, ויתחרט על היום שבו ויתר על השפריץ שלכן. וזו לא תיאוריה שנשלפה מהאף. חוקרים מהאוניברסיטה למדעים וטכנולוגיה בנורבגיה גילו שאכן קיים תהליך מוחי שמקשר ריחות לזיכרונות, ושקלט תחושתי מהאף מתורגם לפעילות מתוזמנת ומסונכרנת בין תאי העצב באזורים שמאכסנים זיכרונות במוח. החיים הם עסק מסריח, כבר אמרנו? ההמלצה שלנו – מחליפים בושם. מכיוון שהמוח מקשר ריחות לזיכרונות ולתקופות, אין דבר חכם יותר מלהודיע לו חגיגית שמתחילה לה תקופה חדשה בניחוח יסמין עם תווים של כבוד עצמי.

דבר המומחה (רועי יוסף, מעצב שיער): "אם הזיכרון מהבן אדם טוב כדאי לשמור את הדברים שמזכירים לנו את הריח שלו. אין סיבה לוותר על זה. עדיף להתרכז בדברים החשובים באמת: חיזוק סביבתי מאנשים שעושים לך טוב ולעשות דברים שעושים לך טוב – ים, בריכה, ספא או אלכוהול טוב".

מתוך "שמש נצחית בראש צלול"
מתוך "שמש נצחית בראש צלול"

אלוהים ישמור

עם כל הכבוד לטכנולוגיה, במצבי קיצון רגשיים כולנו חוזרים למוד הלטאות הפרימיטיביות שאנחנו, ובעולם שבו לכל שאלה יש תשובה בגוגל, ענייני הלב דורשים יד מכוונת, כלומר מכשפה. קוראות בקפוצ'ינו, בקלפים, בכף היד ובנשמות קודמות מקבלות לידיהן את הלב השבור הנואש, בתקווה שאחד מגלגוליו של הבאבא סאלי יגלה לנו אם יש סיכוי לקאמבק. לאותם נותני שירותים שניחנו בחוש שישי תמיד הייתה עבודה, אך נדמה כי דווקא בעידן שבו לכל מכאוב יש כדור פסיכיאטרי, ענייני הלב מוצאים מזור דווקא מול כדור הבדולח. כשפים, קמעות או סתם גילויי עתיד מזהיר יכולים לשמח לב שבור, או לכל הפחות לשכך את הכאב, כשבמחיר שנע בין 150 ל־500 ש"ח אפשר לעשות לבן או בת הזוג לשעבר שחוּר. אין הוכחות שזה עובד (טרם תועד בן זוג שהודה כי אהוב לבו שב אליו לאחר שהניח על מפתן ביתו שתן סמורים), ולא ברור אם מילותיה של הקוראת בקלפים הן שהביאו את המזל או שמא התקווה שניצתה בלבו של מטכס העצה יצרה חשיבה חיובית שהובילה למציאות ורודה יותר. על כל פנים, כשהלב שקוע עמוק, לעתים הפתרון הוא קטורת וקריאה בקפה בוץ. זה מוזר, זה מרים גבות, לא תמיד מדברים על זה בפומבי, אבל היי, אף אחד לא אמר שתספורת חדשה ו־20 זוגות נעליים הן פתרון שפוי יותר.

דבר המומחה (כפיר פוריאן, מחזיר אהבות קודמות באמצעות קבלה מעשית): "יש מושג בקבלה שנקרא 'השכחת אהבה'. אם אפשר לגרום לבן אדם לאהוב מישהו, אז אפשר לעשות את ההפך. זה הרבה יותר מהיר מכל טיפול פסיכולוגי או כדורים למיניהם. כותבים 'קמע' בזעפרן, מוחקים אותו במים ונותנים לבן אדם שרוצים לשחרר לשתות את זה. זה מוריד את האובססיה ואת הטירוף ב־90 אוחז ועובד מהר מאוד". בהצלחה!