זכרונות שלא אמורים לזכור

1. יצא לי בעוונותי לעבור דירה בשבוע האחרון, ולא לסתם דירה, לזו שבה גדלתי מגיל שנתיים עד ארבע, בערך, דירתה של סבתי זכרונה לברכה, שלא הייתי בה לפחות שלושים שנה ליותר מביקור חטוף, וביקורים חטופים זה לא זמן שבו אתה צובר זכרונות,
והנה,
פתאום,
הם באים. זכרונות מהזמן שלפני שהזכרון שלי קיים. צצים ועולים בצונאמי בלתי נשלט של רגשות עתיקים, כמו דינזאורים שמצאו מכונת זמן נטושה ולחצו על כפתור ואיכשהו הגיעו אליך לסלון –
זכרונות שאתה לא אמור לזכור.

2. והדבר המוזר הוא, שהגוף זוכר כל כך הרבה יותר מהתודעה. פותח מגירת כפיות, שתמיד היתה תקועה במקצת, ועצם החיכוך הזה של עץ בעץ, מקפיץ לפתע את החשמל במוח, שולף את אלף הפעמים שהילד בן השנתיים, שלוש, ארבע, חמש, נאבק במגירה הזו, והנה הוא כאן, ממש לפני עיני, הילד בן השלוש, קם לתחיה כאילו תפס טרמפ באותה מכונת זמן של הדינוזאורים, והגיע ונוכח וחי וקיים ומשתאה, ואומר, שלום,
זוכר אותי?

כן, אני רוצה לומר לו, זוכר אותך, שכחתי במשך ארבעה עשורים אבל עכשיו אני זוכר אותך, איך שיחקת בדשא וכל השכנים ישבו במרפסות והרגשת שאתה בעצם כל אחד מהם, שאם לא תשים לב אתה יכול ללכת לאיבוד ולהיהפך לגברת לוי מקומה שלישית.
זוכר את השמש, שבחורף היתה שוטפת את פיסת הדשא שבה שיחקנו כדורגל, אבל בקיץ לא. זוכר את הטיל שחטפתי לפנים, אבל לא בכיתי, כי לא הייתי אני, הייתי שרגא וחיים בר, האחים הכדורגלנים מנתניה! (לא יכולתי להחליט את מי מהם אני מעריץ יותר, אז החלטתי להיות שניהם).
ועכשיו, עומד באותה מרפסת ומשקיף על אותה חלקת דשא, מודע לעובדה שאין הרבה אנשים בעולם, כרגע, חוץ ממני, שחושבים על האחים שרגא וחיים בר –
האם הם עדיין בלתי נפרדים?
אוכלים ארוחות שבת משותפות?
הולכים לסרטים ביחד?
האם הם מתקשרים לאחל שנה טובה לג'ורג' בורבה? או לשרגא טופולנסקי? כי אצלי, כל גיבורי הכדורגל חיים במעין ענן על־זמני ונצחי, וברור לי שעודד מכנס מרים מדי פעם טלפון לפיטר לורימר מלידס יונייטד, ודורש בשלומו. מה שלומך פיטר? ומה שלום אלן קלארק? ובילי ברמנר? עדיין בועטים?
כן. הייתי ילד קטן ומוזר ביד אליהו. אהדתי את מכבי נתניה ולידס יונייטד.
ועכשיו הכל חוזר. בבת אחת. בגלל מגירה אחת מעץ של כפיות, שנתקעת בחצי הדרך.

איור: יובל רוביצ'ק

3. או למשל: עובר דרך חצרות אחוריות שהרגליים זוכרות מעצמן, ופתאום נעצר מול מרפסת מוגפת תריסים בקומה ראשונה, ומרגיש חרא, מרגיש אשם ובודד וכועס, ואין לי מושג למה, ואז אני נזכר: כאן גרה הילדה סיגלית, שבכיתה א' דחפתי במדרגות בית הספר, והמנהל הכריח אותי ללכת אליה הביתה,

היתה יפה וגבוהה וטובת לב, סיגלית, וכבר בכיתה א' היה לי סוג של קראש עליה,

ולהתנצל – הו, הבושה! – ילד בן שש הולך עם אבא יד ביד, עולה שלוש מדרגות לקומה ראשונה, דופק על הדלת, רוצה למות, אבל אבא מחזיק אותי חזק ביד, "אם עשית משהו לא בסדר אתה חייב להתנצל" – להתנצל! אני! שאני יודע קטעים מהומרוס בעל פה! בגיל שש! אני אגיד סליחה לסיגלית? שהיא גם בת, וגם מעצבנת, וגם נעמדה לי מול המדרגות בדיוק כשהתחלתי לדחוף אותה! והיא גם קצת יפה, אז בכלל –
התנצלתי.
וחזרתי הביתה בלב מתרונן: כי גיליתי כמה זה נפלא, כשסולחים לך. סוד החזרה בתשובה, שנגלה לילד בן שש. כל השנים אחר כך, בהן סירבתי לעבור שוב בחצר שלה.עד עכשיו.

4. עמוק עמוק בכפלי התודעה, מתחבא הדבר שכולנו משתוקקים אליו, ומפחדים ממנו, יותר מכל: היכולת להיות אחד עם העולם, כמו שהיה לפני שנולדנו.

משתוקקים, ברור, כי זה יותר טוב מסקס. זה כמו סקס בלי שזה נגמר. זה כמו סקס בלי שאחריו באה הבדידות.

אבל גם מפחדים, כי בתוך שלולית האינסוף הזו, אנחנו נמחקים. מאבדים את עצמנו. נעלמים.

אבל הזיכרון, המניאק הזה מיד אליהו, הוא שמאפשר לנו, לרגע, להיות גם אנחנו עצמנו, גם אינסופיים. והייתי מרחיב, עוד אבל עוד שלוש שניות בדיוק נכנסת השבת, אז רק עוד דבר אחד אספיק לומר והוא—