זקן השבט: ג'רובי מ־Tribe Called Quest נזכר בחברו פייף. ריאיון
לפני 25 שנה עזב ג'רובי ווייט את A Tribe Called Quest, הרכב היפ הופ ניו יורקי שהפך לאגדה חיה, אחרי אלבום אחד בלבד ועבר לעולם הקולינריה. השנה, אחרי שחבר הלהקה פייף דוג (שהיה החבר הכי טוב שלו מגיל 11) מת מסוכרת, הוא חזר לשורות הלהקה בשביל להיפרד כמו שצריך. השבוע, אחרי חרושת שמועות (שהצית לא אחר מאשר כריס רוק) ושקרים לבנים, יוצא האלבום החדש שלהם
בחודש מרץ האחרון העלה הקומיקאי האגדי כריס רוק לחשבון הטוויטר שלו תמונה שלו באולפן הקלטות יחד עם ג'ק ווייט, ד'אנג'לו, דייב שאפל, אנדרה 3000 (אאוטקאסט) וקיו־טיפ (מהרכב ההיפ הופ המיתולוגי A Tribe Called Quest, שפחות או יותר המציא ב־1991 את ההיפ הופ החיובי, האינטליגנטי והמתוחכם), עם הכיתוב "עובדים קשה על האלבום החדש של אנדרה 3000". האינטרנט, לפחות הצד חובב הראפ שלו, התקלח מיד בשמועות ותיאוריות. אבל זמן קצר לאחר מכן, ג'רובי ווייט, חבר מייסד של טרייב קולד קווסט שעזב את הלהקה לאחר האלבום הראשון לטובת קריירה קולינרית, מיהר להכחיש את השמועות (באמצעות פוסט בחשבון האינסטגרם שלו, שחשף על הדרך שגם קווין לטיפה הייתה בחדר) וטען שהם בסך הכל התאספו בשביל לבלות קצת זמן איכות יחד ולראות את "Beat Street" מ־1984 – אחד הסרטים הראשונים שעסקו בעולם ההיפ הופ.
"מן, תן לי להגיד לך משהו", צחק ווייט (45) בשיחה שנערכה בקיץ, "כריס רוק הוא קומיקאי אמיתי. לא רק על הבמה, 24 שעות ביממה. שטותניק. היינו יחד והוא החליט להעלות תמונה כי הוא ידע שהרשת תשתגע. אנשים יגידו: 'אלוהים אדירים, אנדרה 300 וג'ק ווייט וטרייב קולד קווסט, ד'אנג'לו, פאקינג דייב שאפל וכריס רוק? או מיי גאד, זה טוב מדי בשביל להיות אמיתי, אתם בטוחים שאתם לא עובדים עליי?'. אז כן, זה באמת לא הגיוני שדבר כזה יקרה. בכלל לא עבדנו על שום דבר, בטח לא על האלבום החדש של אנדרה. זה סתם היה לילה שנמתח עד חמש בבוקר בבית של קיו־טיפ". רק שזה היה, כפי שהתגלה אחר כך, שקר מוחלט.
כן, שקר. פשוט ככה. לפני שבוע חשף פוסט שעלה בחשבון הפייסבוק של קיו־טיפ שהם ועוד איך עבדו על משהו, פשוט לא על האלבום של אנדרה. 16 שנה מאז האלבום האחרון שלהם, טרייב קולד קווסט, הרכב ההיפ הופ המיתולוגי מקווינס, עומד לשחרר השבוע את הסוד השמור האחרון שלהם, האלבום השישי בקריירה שלהם, "We Got It from Here… Thank You 4 Your Service", שישתתפו בו לא רק כל המוזיקאים שהופיעו בפוסט של רוק, אלא גם אלטון ג'ון, קנדריק למאר, באסטה ריימס ואחרים – ואת דייב שאפל הם יפגשו שוב בסוף השבוע כשהקומיקאי (שנמצא גם הוא בעיצומו של קאמבק) ינחה לראשונה תוכנית של "סאטרדיי נייט לייב". טרייב קולד קווסט יהיו האורחים המוזיקליים. זה גם יהיה האלבום הראשון זה 25 שנה שהם הקליטו בהרכב של האלבום הראשון: ווייט חזר להרכב במשרה מלאה וגם פייף דוג, ממייסדי ההרכב שהלך לעולמו ממחלת הסוכרת בחודש מרץ, הספיק להשתתף בהקלטות רוב השירים באלבום.
לפי ספר דברי הימים של טרייב קולד קווסט, ווייט עזב את הלהקה 25 שנה קודם לכן, אחרי שיצא אלבום הבכורה המופתי "People's Instinctive Travels and the Paths of Rhythm" והלך ללמוד בישול. אבל הוא מסתכל על זה אחרת.
"אף פעם לא אמרתי שאני עוזב. זה היה יותר כמו, 'תשמעו, אני עכשיו הולך לעשות את הדבר שלי'", הוא מסביר. "החבר'ה האלה גדלו איתי, והמוזיקה הייתה פשוט משהו כיפי שעשינו יחד. הרבה הרכבים קמים בשביל היצירה, אבל אנחנו היינו קבוצה של חברים שגדלה יחד ולא רצתה להיפרד. מעולם לא באמת עזבתי. טרייב קולד קווסט זו הרי קבוצה: אני, עלי שאהיד מוחמד, קיו־טיפ, פייף ועוד חברים שלנו. כן, אנחנו אמנים ומוזיקאים, אבל מה זה להיות בפנים, בחוץ? אנחנו שבט. אני נמצא בו גם אם אני לא רוצה".
אז צפית בהם מהצד?
"גם אחרי שעזבתי הם היו קוראים לי ואומרים: 'יו ג'רובי, אנחנו יוצאים לטור, רוצה להצטרף?'. זה היה מגניב. הייתי בפנים אבל גם הייתה לי פרספקטיבה חיצונית. הייתי שם בהאזנות, בהקלטות, הייתי אומר לאחרים: 'תראו, החברים הכי טובים שלי על הבמה והם הכי טובים בעולם'".
ובזמן שהיית בטרייב קולד קווסט, כבר נכנסת לעולם האוכל?
"כן. כשחזרנו הביתה אחרי טורים הייתי עובד בסופי שבוע בתור טבח פשוט. אחר כך הייתי חוזר להופיע, החבר'ה האחרים בטרייב לא עשו שום דבר חוץ ממוזיקה. הייתי המשוגע היחיד. גם היום אני לא מרגיש סתירה, זה אותו דבר מבחינתי: המטבח זה במה, זו הופעה שאתה הכוכב בה. תמיד רציתי להיות שף ותמיד רציתי להיות מוזיקאי. ויש לי מזל משוגע שאלוהים נתן לי לעשות את כל מה שאני אוהב. הרבה אנשים בכלל לא יודעים מה הם אוהבים".
"הילדות בניו יורק הייתה נפלאה, הוקפתי בהמון אהבה", נזכר ווייט בימים שהובילו להקמה של טרייב קולד קווסט, "רוב האנשים סביבי לא גדלו עם המון אהבה, וניו יורק הייתה משוגעת באותן שנים, זה היה מקום נורא. הציעו לי ללכת לתיכון מיוחד לאמנויות ומחשבים, אחד משלושת התיכונים הכי טובים בניו יורק. רוב חברי ההרכב למדו שם גם ואיכשהו גם אני התקבלתי, ואתה יודע מה היה הכי מעצבן? דווקא התיכון הזה היה באזור הכי גרוע בעיר. ללכת לשם היה אתגר יומיומי, הייתי מוקף שודדים, גנבים, סוחרי סמים, כנופיות. פאקד־אפ. ככה זה היה באייטיז".
זהו גם הנוף שממנו צמח האלבום הראשון של הלהקה. "היינו קצת גדולים ומבוגרים בשכונה שהייתה מאוד מצ'ואיסטית ורצינו לעשות מוזיקה קצת אפלה. משם הגיעו הביטים הכבדים ב'Can I Kick It?' (הלהיט הראשון של הלהקה, שהתבסס על סימפול הבס המפורסם מ'Walk on the Wild Side' של לו ריד – א"ס). היינו בניו יורק באייטיז אז ברור שסימפלנו את ריד. סצנת הפאנק הייתה בכל רחוב והם היו כמונו – אהבה מוזיקה ואמנות מהרחוב, לא את מה שהיה פופולרי ברדיו. תמיד הופענו במקומות מחורבנים ושם פגשנו גם פאנקיסטים, ואם לא שם אז במועדון ליד. הסצנות התערבבו. קח לדוגמה את ביסטי בויז, הם גם התחילו בתור להקת פאנק. ילדים שחורים, ילדים לבנים, כולנו גדלנו ביחד".
את מי הערצת אז?
"את ז'אן־מישל בסקיאט, הוא לגמרי היה הגיבור שלנו. הראשון שהביא את האסתטיקה של ההיפ הופ לאמנות. זה עצוב שאני יכול להסתכל ככה עכשיו גם על החבר שלי פייף".
נראה שהייתם חברים הכי טובים.
"הייתי הכי קרוב אליו שיש. פייף דוג ואני עשינו ביחד כל דבר מגיל 12 ועד שהוא מת. כשהייתי בן 11 עברתי מהברונקס לקווינס ושם הכרנו, שנה אחר כך כבר היינו מציגים זה את זה לאנשים במשפט 'בוא תפגוש את החבר הכי טוב שלי'. אני זוכר שהוא לקח אותי למטבח שלו, דיברנו ואז הוא התחיל לעשות ראפ אז התחלתי, בצחוק, לעשות לו ביטבוקס. ככה נכנסו להיפ הופ. כשהגעתי לקווינס חשבתי שאני צריך ללמוד להיות קשוח ולהיראות קשוח. הייתי צעיר והייתה לי גישה מחורבנת. פייף היה הבחור הראשון בשכונה שאמר: 'אני פשוט רוצה להיות צ'יל, זין על הכל!'. זה אחד הזיכרונות האהובים עליי. בגיל צעיר הוא כבר הראה כל כך הרבה רצון להפגין אנושיות ולהפיץ אהבה. זו הסיבה שהוא כל כך חשוב".