פרדוקס השקרן: השמועות על תחיית האמת היו מוקדמות

אני לא רואה חדשות. אני לא צופה בתוכניות אקטואליה. למעשה, אין לי ממיר כלשהו בבית והפעם האחרונה שישבתי מול מסך בסלון וזפזפתי בין ערוצים ישראלים הייתה מתישהו ב-2011. אם צריך לכתוב על משהו רואים אותו באינטרנט, ואם לא צריך אז אין סיבה לראות אותו. אם קרה משהו חשוב או חריג באחד הערוצים, זה בטוויטר עוד לפני שהעורך בקונטרול מתחיל לצעוק על המגישה באוזניה, ואם לא קרה משהו חשוב – אז גם.

אנשים כמוני, שנחשפים לתקשורת המיינסטרים בעיקר דרך הרשתות החברתיות, היו יכולים לחשוב שאתמול בערב התרחשה בישראל רעידת אדמה: בחדשות 13 וגם אצל המתחרים ב-12 הצמידו בדיקת עובדות בשידור חי לנאום התעמולה העונתי של נתניהו. על המסך הופיעה גרפיקה ובה הטענה של נתניהו ומולה העובדות. בום. הל-CNN היינו? הל-msnbc דמינו? היינו כחולמים. נו מור פייק ניוז, מיסטר פרזידנט. אנחנו אמריקה עכשיו.

הפיד התפוצץ: תשואות רמות מצד שמאל, היסטריה וגידופים מצד ימין, טפיחות עצמיות על השכם של כל עיתונאי חדשות 13, השקף הזה עם "מה נאמר" ותחתיו "העובדות" שהפך מיד ויראלי, פירגונים נרחבים לקרן מרציאנו שעשתה את זה בעל פה בחדשות 12 (וזה כבר נעשה בעבר), וכמובן, דיונים אינסופיים בדבר זכויותיה וחובותיה של התקשורת בעולם של "פוסט-אמת". את זה הייתי חייב לראות.

אז ראיתי. וכעת ברור לי שכולם יצאו מדעתם. לאחר עשור שבו שיקר בשידור חי מאות פעמים, אזרו אומץ בחדשות 13 והציבו על המסך שקף גרפי אחד בלבד, מקץ כ-12 דקות רצופות שקרים וחצאי אמיתות של האדם שמבלף כמו שהוא נושם, והשקף דיווח לצופים שנתניהו אינו אומר אמת כשהוא טוען שכחול לבן הפרה ראשונה את ההסכם הקואליציוני. במהדורה המתחרה עשתה מרציאנו קצת יותר מזה והקדישה זמן אוויר אחרי הנאום למספר אמיתות אלטרנטיביות ששיגר הנאשם לאוויר. זהו. זה הכל.

לא צריך לזלזל בזה. כבר הרבה יותר מדי זמן שהתקשורת הישראלית – בהכללה גסה, כמובן – אינה עושה את העבודה העיתונאית הבסיסית ביותר (בדיקת העובדות והבאתן בפני הצופים), ובתוך כך מאפשרת לפוליטיקאים לשקר לציבור בפרצוף מאות פעמים בשבוע. מבחינה זו, יש ערך סמלי רב לרגע הזה אמש, שבו המהדורות הנצפות ביותר נזכרות לפתע בסטנדרט העיתונאי הנדרש מהן. אבל כל עוד לא מקימים במערכות החדשות המרכזיות מחלקת בידוק עובדות שתעשה את עבודת הנמלים הזאת באופן עקבי ורציף – על כל נאום פוליטי ועל כל דמגוגיה תומכת שחיתות – גם לא צריך להרטיב את התחתונים מהתרגשות.

חשיבותו הגדולה של האירוע התקשורתי הזה, אם בכלל, נעוצה דווקא בתגובה אליו משני צדי המתרס הפוליטי. היה לא פחות ממאלף לראות אנשי תקשורת המזוהים עם נתניהו (ומוטמעים במנגנון התעמולה שלו) מזדעזעים מעצם הרעיון שעיתונאים יבדקו את טענות ראש הממשלה ולא יאפשרו לו לשקר בחופשיות בשידור חי לאומה, ובמקביל היה לא פחות לימודי לעקוב אחר חגיגות הניצחון המוגזמות עד גיחוך מהצד שמנגד שכללו התבטאויות כמו "רגע היסטורי" ו"סוף עידן השקרים". לא נסחפנו בכלל.

היעדר הפרופורציות בתגובות למאורע מסמן את עומק הבעיה: השיח הציבורי-תקשורתי המקוטב והמקטב נגרר מזמן אל מחוזות הבידיון והפנטזיה, ושום בדיקת עובדות חד-פעמית לא תשנה את זה. במקום אליו נסחפה החברה הישראלית, משוסעת ומסוחררת מעשור של ספינים, יש לעיתונות תפקיד חשוב בהשבתה אל שיח מבוסס עובדות – אבל היא אינה ערוכה כלל לבצע אותו. בדיקת עובדות בקונטקסט חדשותי היא עבודה קשה וסיזיפית, קצת כמו לרוקן את האוקיינוס עם כפית, והיא מצריכה כוח אדם מיומן ואחראי. דרושה לכך השקעה כספית ומקצועית. ניתן לשער בביטחון מסוים שבמהדורות החדשות יעדיפו עוד כתבה מדובאי.