חוזרים לגרייסלנד: האלבום השלם של פול סיימון מזה שנים

פול סיימון שותק ארוכות בין האלבומים שלו – חמש, שש, שבע שנים. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהתזמון הוא אחת המעלות העליונות שלו ככותב שירים וכמבצע. סיימון, בייחוד מאז שהחל להתעסק עם מקצבים מורכבים, בעיקר בהשראת מוזיקה אפריקאית ולטינית, מצטיין בלהיות על הביט – ולא רק בצורה שהיא פשוט מדויקת, אלא בצורה שהיא סיימונית לגמרי. באחד השירים האהובים ביותר שלו, "גרייסלנד" (מהאלבום באותו שם), הוא שר את השורה היפה והמסקרנת "The Mississippi Delta was shining like a national guitar" ומשחק עם ההברות במילה "מיסיסיפי" כך שהיא תמיד קצת מחוץ למקצב וגם יושבת עליו לגמרי.

30 שנה לאחר האלבום המונומנטלי ההוא, סיימון חוזר עם "Stranger to Stranger" – האלבום הכי מעניין, שלם ומוצלח שלו זה שנים. המגוון המוזיקלי כאן אדיר: סיימון רוכב על מקצב ניו אורלינסי מינימליסטי ב"Wristband", על מערך של כלי הקשה חלומיים וקצת קצת גיטרה בשיר הנושא, על גיטרת קאנטרי עמומה ב"Proof of Love" ועל ביט אלקטרוני ב"The Werewolf" הכועס. דווקא בגלל הרוך של סיימון, זה שהוא חלק בלתי נפרד ממנו (גם כשהוא פוליטי ומתוסכל), הטקסט החריף נוחת כמו פצצת מצרר. "הווינרים", הוא שר, "מזמינים את כל הנאגטס ואז הם מזמינים אקסטרה צ'יפס", ומי יכול שלא לדמיין תמונות ממסע הבחירות של דונלד טראמפ?

ההברקה הגדולה ב"Stranger to Stranger" היא האופן שבו המוזיקה משרתת את השירה ואת הטקסטים של סיימון. כל כך הרבה מרכיבים פועלים במכונה הזאת, ואף לא פעם אחת הם עושים יותר מללוות ולהדגיש. זה לא עניין של אגו או של נרקיסיזם. סיימון יודע שהוא הכלי המרכזי כאן, וכל שנייה תפורה במדויק בשביל לחזק אותו. ועוד הערת שוליים: המהדורה המורחבת של האלבום כוללת גם את הגרסה המלאה של שיר הנושא היפהפה שסיימון כתב עבור הסדרה המושלמת של לואי סי.קיי, "הוראס ופיט".

4/5

"Paul Simon – "Stranger to Stranger