תל אביב משוויצה בחופים שלה, אבל אין לה במה להתגאות

תשאלו כל תייר שמגיע לעירנו בחסות עננת היח״צ המאסיבית של העירייה, והוא יגיד שמה שמאפיין ומייחד את תל אביב־יפו הוא החופים, הגייז והחומוס, לא בהכרח בסדר הזה. לגבי הגייז והחומוס קשה להתווכח, אבל עניין החופים דורש בדיקה נוספת. נכון, הם יפים ונעימים ובשנים האחרונות גם מושקעים ונוחים להפליא (להוציא כמובן את כל מה שדרומית למאנטה ריי), ונכון, כולם כאן מתהלכים בבגד ים וכתפיים שזופות בערך שליש מהשנה.

אולם ביחס לעיר שהים הוא הקליים טו פיים שלה, מאתגר מאוד אשכרה להגיע לאותם חופים נהדרים. אני גרה בפלורנטין, לכאורה שכונה שבקו אווירי ממוקמת במרחק של עשרות מטרים ספורים מהים התיכון. בפועל איאלץ להסתבך במבוך ימינה שמאלה ושוב ימינה בסמטאות המבלבלות של נווה צדק במשך כ־20 דקות רק כדי להעפיל למעבר החצייה של הרברט סמואל, שאם יש לי מזל אצלח אותו תוך ארבע דקות במקום עשר. גם רבים מאנשי לב העיר מתמודדים עם בעיה דומה, שלא לדבר על שכונות מרוחקות יותר כגון מונטיפיורי, שפירא והצפון החדש. אפילו תושבי הצפון הישן, אלה שגרים על אחד הרחובות שנחצים על ידי הירקון, לא מתגוררים באמת בנקודה הנחשקת ביותר בעולם, אק״א "חמש דקות מהים". תמיד יש איזה מלון שחוסם את הדרך, פנייה מעצבנת, שיפוצים חדשים.

לפני יותר מעשור עשיתי שנת שירות בעיר נתניה. עוד לא הכרתי יותר מדי טוב את תל אביב והגעתי ממגה פריפריה, ככה ש"הריביירה של ישראל״ (ביקר לי) נראתה לי יפה ונהדרת. התבגרתי מאז, פגשתי את מי שתהיה לנצח עירי החוקית, אבל בדבר אחד נתניה תעלה תמיד על תל-אביב – בניגוד לסנוביזם האירופי שהבנה את תכנונה של תל אביב עם הגב לים, בנתניה הים ניבט מכל פינה, מורגש בכל קרן רחוב ונמצא במרחק יריקה.