חוקי הג'ינגל

"The Black Keys – "Turn Blue

מוקדי הכוח שאחראים לתפוצת מוזיקה משתנים מדי תקופה בהתאם לתנאי השוק והטכנולוגיה שבוראת אותם כל פעם מחדש. בעבר שימשו בתפקיד הזה בעלי מועדונים, שעל במותיהם אמנים הציגו את מרכולתם, ובהמשך הצטרפו אליהם אנשי חברות התקליטים, שדרי הרדיו עורכי רשימות ההשמעה והדי.ג'ייז. כלומר אמן עדיין יכול לגמוא את הדרך המפרכת מבר עלוב אחד למשנהו ולאסוף מעריץ אחרי מעריץ, אבל קליעה לטעמו של אחד ממעצבי דעת הקהל תחסוך לו קילומטרים של מסע שגם כך סביר שיסתיים בשיברון לב. בשנים האחרונות השרביט שבאמצעותו ממליכים מלכים נדד אל מעבר לגבולות הגזרה האמנותית ונחת בידיהם של אנשי תעשיית הפרסום ובמאי הקדימונים. נראה שרבים מהם מחבבים את הבלאק קיז.

אחרי אלבומם השני, "Thickfreakness", דן אורבך ופטריק קרני, הצמד המייסד של ההרכב, עוד העיזו לדחות הצעה למכור שיר לפרסומת למיונז עבור 200 אלף יורו, כדי שהקהל המצומצם אך האדוק שלהם לא יאשים אותם בהתמסחרות. אולם כשהלהקה נקלעה לגירעון בעקבות מיעוט השמעות וסיבוב הופעות כושל באירופה, אורבך וקרני לא היססו להעביר זכויות של שירים לויקטוריה סיקרט, לחברת הרכב ניסאן, לסוני ולעוד כ־300 תוכניות טלוויזיה, פרסומות, פרומואים, סרטים ומשחקי וידיאו, שהפכו את החומרים של הלהקה לפסקול שלהם. ב־2010 הבלאק קיז כבר היו בראש רשימת מוכרי הזמרירים של וורנר בראדרס, ואם אינני טועה, את "Lonely Boy" מהאלבום הקודם שלהם אפשר היה לשמוע גם בהפסקת הפרסומות בישראל.

"Turn Blue", החדש של הבלאק קיז, שבהפקה שלו היה שותף גם דיינג'ר מאוס, הוא אלבום מהנה עם רשימת שירים טובים עד טובים מאוד. יש בו מספיק חומר אפל כדי ליצור חוויה חושנית וממסטלת, והגיטרות של אורבך והתופים של קרני מפיקים מספיק עוצמתיות כדי שהגוף ינוע תוך כדי שהראש מרחף. אבל "Turn Blue" הוא בעיקר הזדמנות טובה לבדוק מה פתאום דווקא הבלאק קיז הפכו למחליפים הרשמיים של ההוא שכתב את הלהיט "נביא הביתה זיפ". אחרי הכל, הרי לא מדובר בהרכב פופ מתקתק שאמור לעשות נעים באוזן. הקלידים השחורים חולקים את אותה נשימה עם צמד מונוכרומטי אחר, הווייט סטרייפס, והבלוז־רוק המחוספס שלהם הוא לא בדיוק מה שמצפים ממנו למכור חזיות. ובכלל, אם עולם הפרסום אמור לקלוע לטעמו של הזרם המרכזי, מה פתאום הדון דרייפרז של העולם שוכרים את שירותיה של להקה שזכתה בפרסים למוזיקה אלטרנטיבית?

את קהילת האינדי נדמה שהבלאק קיז איבדו, והדבר התבטא בין היתר בציון העלוב 5.8 שקיבלו על האלבום בביקורת בפיצ'פורק. בדיון הזה, שלא ניתן למצות ברשימת ביקורת אחת, גלומה אמירה על המניפולציה של עולם הפרסום, על מיתוג של מוצר, או לחלופין על התדמית שנתפרת למוזיקאי שמוכר אותו, על הטרנספורמציה שעובר חומר (אמנות) במגע עם חומר אחר (פרסום), ובעיקר על דור הצרכנים הנוכחי ועל האופן שבו הם רוצים להיות מזוהים. בשולי הדיון עולה גם השאלה אם אנחנו באמת יכולים לקבל את הכל – להיסחף עם הזרם אבל לחשוב שאנחנו שוחים נגד הכיוון.

השורה התחתונה: בקרוב בהפסקת הפרסומות שלכם