אוהד נהרין: "חוק הנאמנות היחידי של האמן הוא להיות נאמן ליצירתו ולקול מצפונו"

יוצרי המחול בישראל נאבקים על פירורים גם כך. צנזורה - ממשלתית או עצמית - תהיה מכה אנושה לענף, שבו כוריאוגרפים זוכי פרסים מוכרחים להסתמך על תמיכות מקרנות ומהמדינה

"דקהדאנס" של להקת בת שבע (צילום: גדי דגון)
"דקהדאנס" של להקת בת שבע (צילום: גדי דגון)
21 בנובמבר 2018

חוק הנאמנות בתרבות יהיה מכה קשה מאוד למחול הישראלי, ולא שהתמיכה הממסדית הקיימת מספקת, רחוק מכך. התחום הצעיר והמצוין הזה שצמח כאן בשני העשורים האחרונים לכדי יצירה מקורית ונועזת שזוכה לביקורות משבחות בארץ ובפסטיבלים בינלאומיים נחשבים ברחבי העולם, מקבל מעט מאוד. יוצרים מוכשרים עדיין נודדים בחיפוש אחרי מקומות לחזרות, מקבלים משכורות מצומקות שמחייבות עבודה נוספת ועומדים בקושי בעלויות, ועם כל זה מגיע חוק הנאמנות ומאיים לפגוע במעט שכבר יש.

"שרת התרבות שוב מתבלבלת – היא זו שמסיתה לגזענות והיא זו שמבזה בפועלה את סמלי ישראל", אומר אוהד נהרין. "אני מציע לקהילת האמנים והיוצרים לא להיבהל ולהמשיך ולקיים את חוק הנאמנות היחידי – זה שקורא לאמן להיות נאמן ליצירתו ולקול מצפונו". דינה אלדור, מנכ"לית בת שבע, מגבה את כוריאוגרף הבית של הלהקה: "אנחנו ארגון גדול שנועד לשרת את האמנות ואם האיום יתממש נצטרך ללמוד לחיות איתו בלי ליפול למלכודת הזאת. תפקיד המדינה הוא לשחרר את האמנות מכוחות השוק ומשרד התרבות שאמור היה להגן על התרבות מנסה לחסל אותה". לדבריה, אף שאין לה עדיין תוכנית מגירה למציאות החדשה שתיווצר כאן, תמצא בת שבע את הדרך ותתאים את עצמה לנסיבות בעזרת צמצומים והגברת מאמצי גיוס התרומות. במקביל, מסבירה אלדור, תמשיך הלהקה במאמציה לסיכול החוק דרך פעילותה בפורום מוסדות התרבות במסדרונות הכנסת תוך הסתייעות בשירותיה המשפטיים של האגודה לזכויות האזרח על רקע הפרה של זכות האזרח לקבל תרבות.

"מוכרחים להיאבק על הזכות הזאת, על ההכרה בכך שיצירה אמנותית במהות שלה שואפת להניע דברים, לגרום לנו לחשוב מחדש על המציאות. תפקידה לבקר אבל גם לגרום לנו לצחוק ולהיות לנו לנחמה", אומרת ענבל פינטו. בימים אלה, אחרי שעזבה מסיבות פרטיות את הלהקה שהקימה וניהלה עם אבשלום פולק, היא חווה מחדש את הצעדים הראשונים בדרכו הקשה מאוד של יוצר עצמאי במחול. לנוכח האפשרות ש"חוקי החושך הללו", כהגדרתה, ייכנסו לתוקף, היא צופה שמי שיכול יגביר קו פרודוקציות עם להקות וגופים אמנותיים בחו"ל וייעזר יותר בסקטור הפרטי כדי לקיים כאן יצירה מקורית.

ענבל פינטו (צילום: בן קלמר)
ענבל פינטו (צילום: בן קלמר)

"אי אפשר לעצור את מי שרוצה לדבר או ליצור. זה יקרה כי אין ברירה אחרת". באותה הרוח מתבטא גם רועי אסף. "אינני יודע כיצד אפשר להכפיף יצירת אמנות לחוק שימדוד את נאמנותה למדינה. נאמנות היא תחושת מסירות עזה שאינה תולדה של פחד ואימה", אומר אסף שזוכה בשנים האחרונות בשבחי הביקורת, וגם הוזמן ליצור ללהקת בת שבע ולאנסמבל שלה.

נעה דר – רקדנית וכוריאוגרפית עצמאית שניהלה להקה משלה יותר מ־20 שנה והציגה על במות חשובות בישראל ובעולם – ויתרה על הלהקה לנוכח התנאים השוחקים של המחול העצמאי ובראשם התמיכה הממסדית הדלה שחייבה אותה לעסוק במקביל ליצירה גם בניהול ושיווק. היא רואה בזירה המשפטית אופציה מרכזית למאבק. "זה לא יהיה קל אבל ברור שיש כאן הפרה של זכויות יסוד, של זכות השוויון וחופש הביטוי. במדינות המערב הבינו שהתרבות היא חלק מהמשמעות של המדינה, של הסמלים והערכים שלה. אנחנו מוכרחים להלחם על זה ובשטח להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים".

מיכל סממה – רקדנית וכוריאוגרפית שחזרה לפני שנתיים מארצות הברית והעלתה כאן לפני חודשיים את "רטרוספקטיבה: הכנסת אורחים" המצוינת במסגרת פסטיבל צוללן – איננה נתמכת על ידי מנהל התרבות, ואילולא קיבלה עבור היצירה תמיכה ממפעל הפיס ומקרן רבינוביץ' ספק אם הייתה עולה.

"היה לי מזל וקיבלתי את הכסף הזה אבל אולי לעבודה הבאה לא אקבל. אין לי אופק באמנות שלי, ובפועל זאת מציאות של התאבדות כלכלית. אני כמובן משלמת לכל האמנים שעובדים איתי אבל לעצמי לא לוקחת כלום. האמנות היא תמיד לפני האמן וזה כמובן לא יכול להמשך". האפשרות להשתלב במערך התמיכות ליוצרים עצמאיים היא לפיכך האופציה הריאלית היחידה. לדבריה, "בעולם אידיאלי היינו צריכים ליצור בלי לחשוב מה יגיד הקהל ומה יגיד השלטון. כמו יוצרים רבים האמנות שלי מתכתבת עם מה שקורה כאן, כשרוח חוק הנאמנות בתרבות מרחפת מעליה לא מהיום. אני צריכה ליצור אותה ובתוך כך להיאבק בצנזורה העצמית".