חוק יסוד החיים

זה ערב יום הזיכרון, ומסביב המחוות הרגילות מציפות הכל: הטקס ברחבת הכותל, סרטי הזיכרון, הסטטוסים העצובים, שירי התוגה. אבל אני לא הייתי צריכה להגיע לרגע הזה כדי שהשירים יתנגנו לי בראש. "החול יזכור" מתנגן בראשי כבר מאז יום השואה. ככה זה אצל מי שעבר ילדות ישראלית: השבב הושתל אי שם בגן חובה ומאז הוא נענה מעצמו לאותות שבחוץ. עם תליית הדגל הראשון בחוצות העיר וכבר הראש מזמזם: "לקצף אין זוכר". ככה זה. על אוטומט.

ובתוך כל האוטומציה הציונית הזו, קל מדי לשכוח עובדה פשוטה: חיילים מתים הם כישלון של הממשלה ששלחה אותם. הם לא הישג לאומי, הם לא כורח ציוני, הם לא "נעורים שבאו פתע אל סופם" – הם כישלון צורב של האחראים. כי כל אם עברייה (וגם גויה למען האמת) אמורה לדעת שמנהיגיה דואגים לחייה ולחיי ילדיה. זה הרעיון הבסיסי במנהיגות, בדמוקרטיה. כמו מים בברזים, כמו אספלט בכבישים, כמו מדרכות ובתי חולים ובתי ספר וחוק פיקוח עירוני והגבלות על רעשים וקידוחי נפט ומבחני תיאוריה – כך גם החיים בשלום, ללא חשש ממלחמה או מפיגוע, הם מוצר יסוד בסיסי שיש לספק לאזרחים. למה יש משרד תחבורה או חינוך או בריאות אבל אין משרד לענייני שלום וחיים? ולמה שר הביטחון לא מסביר לראש הממשלה שהמדינות שהכי בטוח לחיות בהן הן מדינות שהשיגו הסכמי שלום עם המדינות השכנות להן? ולמה מקימים ועדות חקירה כשחסר ציוד בימ"חים אבל לא מקימים ועדת חקירה שתבדוק איך במשך 66 שנים לא הצלחנו לנסח אפילו התחלה של הסכם שלום אמיתי עם הפלסטינים?

במקום לשאול את השאלות האלה אנחנו הולכים לשיר בכיכר ונזכרים בחבר שנפל בעת מילוי תפקידו, וגם קצת משוויצים בו בשיחת המשרד, כי יש במוות משהו שנותן לנו קצת זוהר. יש משהו סלבי בלהכיר אישית חלל. אחרי הכל הם מככבים בסרטים דוקומנטריים על חייהם וזוכים שילחינו שיר שלהם שאלמלא נהרגו אין סיכוי שהיה מולחן. אלמלא נהרגו היו זורקים אותם מהמדרגות של ערוץ 8 ושל גלגל"צ ושולחים אותם ללמוד מינהל עסקים ולהמשיך בחייהם המשעממים, אבל זה כבר לא יקרה כי מישהו לא עשה את העבודה שלו.