המלחמה על השפיות: איך אפשר לקיים אינטימיות תחת איום קיומי?

>> "חזיתות" היא יצירה תיעודית על זוגיות בזמן מלחמה מתמשכת. הוא נשלח שוב ושוב למילואים בחזית, עזה, לבנון, שוב עזה. והיא נשארת בעורף, עם לב על הקו, ווטסאפים פתוחים, כביסה חצי יבשה ויצירה שנכתבת בזמן אמת בין הסבבים, מעניקה זרקור לזאת שנשארת מאחור, להילחם על הבית. שחר ברקוביץ' יצרה אותה יחד עם גלעד חן והיא תעלה בבכורה ב-19 וב-20 באוגוסט בתיאטרון הבית. ביקשנו ממנה לכתוב על המופע כמה מילים, אבל במקומכם היינו לוחצים קודם כאן ומהר. 

בשבעה באוקטובר הכנתי לו את הסנדוויץ’ הכי מושקע שאי פעם הכנתי, רק כדי שיתעכב עוד חצי דקה בבית. הוא עולה על ציוד ואני מתחילה לחתוך גבינות, למרוח ממרחים, לחתוך גמבה לקופסאות. "רגע, אל תלך, שכחת מים… עוד חיבוק".

אז עוד לא הכרתי את הצוות שלו, בכלל לא הבנתי את הטרמינולוגיה. היום, בסבב הרביעי, אני כבר יודעת מי הנהג הכי טוב, מה זה יראור ומי מפליץ בלילה. כששואלים אותי “מה שלומך?” – אני לא יכולה לחייך ולשקר. אני מפזרת את האמת – שחרא. שבן הזוג שלי בעזה. שאני לא מאמינה במלחמה הנוראית הזו. שאני מחכה – למה מחכה? להודעה? לאזעקה? להסכם מדיני מהיום הראשון, שייגמר היום בלי שום דבר דרמטי, שכולם יחזרו כבר הביתה!  לאורך כל התקופה המשוגעת הזאת, כמעט שנתיים של לחימה, חדר החזרות הפך להיות מגרש משחקים בטוח.

>> כאב משותף: הרומיאו ויוליה של המזרח התיכון // אור ענבר
>> הכל השתנה. אבל מוזיקה היא עדיין הפתרון // זוהר עמר מוקדי

מאז פרצה המלחמה, אספתי באובססיביות טקסטים ומחשבות, תיעדתי רגעים, התבוננתי בסיטואציה מהצד. גלעד חן, השותף שלי ליצירת ההצגה, עודד אותי לתת לדמות לעוף, ולטשטש מעט את הגבולות בין מה שבאמת קרה לבין מה שהבמה מאפשרת וכך נולדה מעין אלטר אגו שלי, שיכולה להגיד ולעשות כל מה שאני רוצה לעשות ו/או באמת עשיתי כדי שלא ילך שוב למילואים וישאיר אותי לבד להחזיק את הכל. היצירה נולדה מתוך רצון לגשר בין החזית לעורף, בין התחושות הכי אינטימיות של הבית, המיטה, הזוגיות – לבין מציאות המלחמה שנכנסת אליהם בכוח.

מיכל טופורק ומתן כהן נושאים את ההצגה על הבמה. שניהם מוכשרים בטירוף. הוא מביע את התחושות בגוף, פועל על הבמה, לא מפסיק להניע, לגרור, למשוך, לתפעל – בעוד היא נושאת את הקול, מחזיקה כמעט את כל הטקסט, כולל זה של בן הזוג, הנוכח הנפקד, שלא תמיד ברור האם הוא באמת שם או רק בדמיונה?

אני חושבת שניסיתי לדייק את החוויה. להעלות לבמה את המלחמה על השפיות. להפעיל את החושים – ריח של קפה המתפזר על הבמה כמו ענני פודרה, המתנה מורטת עצבים לווי כחול בווטסאפ, רגעים שלא ברור אם לצחוק מהם או לבכות. להציף את השאלה: האם אפשר בכלל לקיים אינטימיות ממרחק, תחת איום קיומי?

יצרנו את "חזיתות" כמו שמדברים – בלי להתייפייף, בלי דרמטיזציה, בלי לוותר על האמת.
בקיץ הזה סוף סוף היינו אמורים לטוס מפה, להיות עכשיו בפוט מסאג' בתאילנד, אבל בשנייה שהמ"פ התקשר התכניות השתנו שוב ברגע. התחושה היא שהוא בוחר במשימה, בפלוגה ובחברים, לא בזוגיות. הוא איתם כל היום, ישן איתם כפיות, באווירה של עשייה, של יחד. ובעורף יש כאב גדול. הבית הפרטי מתפרק. מפקד הפלוגה, החברים לצוות ושמות נוספים המופיעים בהצגה הם אמיתיים לגמרי (באישור כמובן) והעבודה כולה מבוססת על פרטים אותנטיים מהחיים – משיחות ווטסאפ, דרך מכתבים, מחשבות ורגעים אינטימיים. בן הזוג שלי הכי נדיב, אפילו לא רצה לקרוא את המחזה מראש, פשוט סמך עליי.

 

היצירה נולדה מתוך רצון לגשר בין החזית לעורף, בין התחושות הכי אינטימיות של הבית, המיטה, הזוגיות – לבין מציאות המלחמה שנכנסת אליהם בכוח

 

אנחנו יחד כבר 9 שנים. הוא הלך שוב למילואים, רגע אחרי שהציע לי נישואים. בתחושה שלי היינו צריכים כבר להתחתן לפני שנתיים. כולם פה סביבי משריצים ילדים במלחמה, ולפעמים אני לא מבינה איך מביאים ילד לעולם האכזר הזה, עם כל הכאב. אני יודעת שההמשכיות והחיות היא שנותנת תקווה. אני חושבת שבגלל זה אני יוצרת. זה נותן לי חברה, הוציא אותי מהבדידות לעשייה, וגם תקווה שהיצירה תעלה על במה ותגע בלבבות ואולי תאפשר תנועה.

לאחר כל סבב לחימה, ללוחמים בפלוגה יש ימי עיבוד החוויה והסקת מסקנות. לעורף אין. המחזה הזה הוא גם עבור כל מי שנשאר מאחור, שמחכה, שמדמיין, שמחזיק את הבית. בין סבב לסבב, בין תקווה ליאוש, מספרת את הסיפור שלנו, אולי דרכו נצליח להרגיש כולנו קצת פחות לבד.

הצגות הבכורה לקהל הרחב יתקיימו ב-19 וב-20 לאוגוסט בתיאטרון הבית, גם הפלוגה בדיוק תסיים את סבב הלחימה ואת יום העיבוד האחרון יחתמו בהגעה עם בנות ובני הזוג להצגה! אני הכי מתרגשת בעולם מלדמיין את האולם מתמלא ולשמוע את התגובות. אני חושבת שלבן הזוג שלי יש ביצים שככה הוא שמח שהם באים, הוא לא תמיד מתחבר לדברים שאני עושה, ופה הוא אמר שזה משהו מיוחד.