חיים בתנועה

תל אביב. העיר ללא הפסקה, שממשיכה הלאה ודוהרת גם כשאתה גמור מעייפות, חצי-שיכור ומתחנן אליה שתעצור רק לרגע כדי שתוכל להתיישב ולהסדיר את הנשימה.

לעיר הזאת יש חיים משלה, ויש לה קצב שהיא קובעת. כמו בכל שנת לימודים, גם השנה מצטרפים אליה סטודנטים חדשים שבאו מכל קצוות הארץ להיווכח בתפארתה וגדולתה של העיר הגדולה, העיר שכבר יש לה אישיות משל עצמה. הם יצטרפו אל אלו שכבר התמכרו לעיר, אלו שכבר התרגלו להקריב את מיטב כספם על מזבח שכר-הדירה השערורייתי והסופרים שלא יתביישו למכור עגבנייה אחת בחמישה שקלים. הם יצטרפו אל אלו שיוצאים אל רחובות העיר כמו היו כדוריות-דם בעורקיה, בדרכם לספק את החמצן החיוני לו נזקקים רמ"ח מקומות-הבילוי שלה.

רק כשאתה כאן אתה מסוגל להבין שהבועה התל-אביבית, "מדינת תל-אביב", לא קמה בגלל שלתושביה לא אכפת מה קורה מחוץ לגבולות העירוניים. אזרחיה לא קראו לעצמאות, הם פשוט איבדו כל סיבה לצאת מעבר לגבולותיה. והרי מה יש לאזרחי תל-אביב לחפש במדינה שבה אחרי עשר בלילה הכל סגור? במדינה שלהם, תשע בערב ושלוש לפנות-בוקר מרגישים זהים לחלוטין, וסביר להניח שאילו הייתה שוכחת השמש לזרוח, גם לא היו יודעים איזה יום בשבוע היום.

אבל זו כבר לא העיר "שלהם" – זו העיר שלנו עכשיו – אנחנו, הסטודנטים, הדור החדש של העיר, אם כי כבר לא בטוח אם אנחנו הגענו לכאן מרצוננו או שהעיר קראה לנו לבוא אליה. כך או כך, אנחנו כאן, וברור לכולם שאף אחד לא מתכוון לעזוב בקרוב, וכעת נשאר לנו להתמודד לא רק עם התואר, העבודה והחיים כאנשים עצמאיים שמנסים לקום על שתי הרגליים ולבנות עצמם – אנחנו צריכים להתמודד גם עם העיר על אלפי הפיתויים שמחכים לנו מעבר לכל פינת-רחוב, מאחורי כל שולחן בפאב ובדרך לכל מועדון. האפשרויות שהעיר הזו מציעה בלתי-מוגבלות, והחוכמה היא לגלות איך לא הולכים לאיבוד בדרך, ויותר חשוב, לא לשכוח לאן אותה דרך מובילה. ככה זה – תל אביב זו לא עיר, זו דרך חיים. ברוכים הבאים.