חינוך עם חיוך

עצות שיעזרו לכם לגדל ילד מחונך אבל לא מפוחד

עזרו להם לרדת מהעץ // מיכל ינאי

אני אוספת טיפים על הורות כל היום. קשובה לכל אחד. לא תמיד אני מסכימה, אבל אני תמיד מקשיבה. כמו שמי שנמצא על הכביש רק ארבע שנים יכול ללמוד ממי שנמצא שם שנים, כך מבחינתי ההורות. ואם אני מגלה ״תגלית״ חדשה בענייני אימא־ילד, אני מיד קופצת לשתף כדי לנסות לחסוך את כל מה שבדרך.

לאחרונה גיליתי שהילדים שלי, אף שהם לא קופים, אוהבים מאוד לטפס על עצים! הם מסתבכים בשקר או נתפסים למשהו, עולים על עץ גבוה ומסרבים לרדת. בדרך כלל זה גורר מריבה, כי באופן אינסטינקטיבי גם אני מטפסת על עץ משלי. וכך, כמו הפסל המפורסם של שלושת הקופים, אני והילדים לא מצליחים לתקשר. לאחרונה החלטתי לשבור את המהלך ופשוט להושיט ידיים לחיבוק. לא חשוב מי צודק או על מה המהומה, פשוט לתת להם את הסולם הנכון לרדת ממנו. זה פורק אותם מזעמם, מאפשר להם לשחרר ולהרפות ומאפשר לסיטואציה להסתיים בלי לגרור אותה ולהפוך זבוב לפיל. פשוט לחבק אותם ולהזכיר להם שאנחנו אוהבים אותם תמיד בלי שום תנאים, ושהכל בסדר.

תבחרו את המלחמות שלכם – הכי קל להגיד "לא" לכל רעיון מוזר, אבל כדאי לעיתים לזרום גם עם מה שלא מתיישב לנו עם ההיגיון הבריא.

שברו את מעגל הקסמים של הכעס // גילי בר הלל

אחד מרגעי השיא בהורות שלי היה ביום שבו מילאתי מים חמים מדי באמבטיה. בתקופה שבה בת השלוש נהגה לעשות סקנדל מכל דבר קטן שלא היה לטעמה – כגון שחתכנו מלפפון במקום להגיש לה אותו שלם – ארוחות הערב היו עלולות בקלות רבה להסתיים בבכי וצעקות, ושעת האמבטיה הייתה הפוגה ברוכה ונחוצה מקרבות היום. זמן השכשוך והמשחק במים החמימים אפשר לכולנו להירגע ולאסוף את עצמנו לקראת השינה. אבל לא באותו יום. באותו יום, בלי לשים לב, מילאתי באמבטיה מים חמים מדי. ביקשתי סליחה, אבל בת השלוש כבר נכנסה לשוונג של קיטורים, ושום סליחה לא תתקבל. גם ערבוב כמויות גדולות של מים קרים בחמים לא היה בו כדי לעצור את התקף הזעם הצדקני. דבר לא יקרר את זיכרון אותם מים שהיו פעם חמים מדי. והנה גם אני מתרגזת על המפונקת ותכף אצעק עליה, והיא תבכה עוד יותר וכולנו נהיה אומללים. נדמה שאסקלציה למלחמת התשה מלאה היא בלתי נמנעת. ואז עצרתי רגע ונשמתי עמוק. בלמתי את הצעקות, הרפיתי מהכעס. באותו רגע היה חשוב לשבור את מעגל הקסמים. לעשות משהו אחר לגמרי, משהו בלתי צפוי שישנה את החוקים. המים חמים מדי? ובכן, ניגש למקפיא ונוציא תבנית של קרח. תראו ילדים, הנה קרח: הוא כבר יקרר את מי האמבט. ברור שעל טמפרטורת המים הקרח הזה בקושי השפיע. אבל פסיכולוגית, זה היה בדיוק הדבר הנחוץ באותו רגע. קוביות הקרח המתמוססות במים הקסימו את הילדים, וכשקיבלו עוד כמה קוביות בקערה בצד, הם בכלל היו מאושרים. שעת האמבטיה חזרה להיות שעת משחק.

העניין הוא לא הקרח. העניין הוא היכולת לזהות שנכלאנו שוב באותו מסלול לא טוב של ריב ומאבק עם הילדים – ופשוט להתנתק ממנו. זה השיעור שלמדתי. ובאשר לשעת האמבטיה: יש אלף דרכים לשחק ולגוון. אפשר להוסיף למים קצף סבון. בקבוק ספריי. כמה טיפות של צבע מאכל (האדום הכי מגעיל). עלי כותרת של פרחים. העיקר לא לחזור על אותו פטנט יותר מדי פעמים.

גילי בר־הלל הקימה לאחרונה את הוצאת הספרים עוץ שמתמחה בקלסיקות נשכחות לילדים utz.co.il

שמרו על נפשם // טל ניצן

רציתי לכתוב משהו חמוד ומגניב, כמתבקש מהנושא. ועכשיו יום שלישי בערב, אמצעו של עוד שבוע ישראלי רע, מרתיח, מפחיד, ומפחיד עוד יותר כשחושבים על הילדים. עוד סנטימטר במורד, עוד נסיגה בחינוך, עוד מכה לדמוקרטיה, עוד התנדפות של הסיכוי לחיות פה חיים נורמליים, בשלום ובכבוד. לא צריך ללקות בנוסטלגיה כדי להבין שאנחנו שולחים את ילדינו אל עולם ואל מדינה קשים, מושחתים, אלימים ומסוכנים הרבה יותר מאלה שאנחנו קיבלנו.

אז איזו עצה אפשר לעוץ? חזקו את ילדיכם, השמיעו להם מוזיקה טובה וקראו להם ספרים מעניינים והראו להם סרטים כיפיים, הרחיקו מהם כמיטב יכולתכם את טפֶּשֶת הטלוויזיה, הריאליטי והפסטיגלים, תנו להם אוכל בריא, עתיר ויטמינים ואם אפשר נטול חיוֹת, אמצו איתם כלבלב או חתלתול שיאהבו אותם בלי תנאי וינחילו להם אחריות וחמלה, למדו אותם לכבד את עצמם ולהגן על עצמם, שתפו אותם במעורבות שלכם, למדו אותם לעזור ולחוס. הראו להם את היפה והחד פעמי והראוי לאהבה שבהם. חבקו את ילדיכם, שמרו נפשם.

טל ניצן היא משוררת ומתרגמת. ספרה לילדים, "בארץ אחרת" ראה אור השנה בהוצאת עם עובד

החדר הפוך? נכון שלכם זה ייקח חמש דקות לסדר אותו להם זה ייקח עשרים וחמש, אבל אל תוותרו. עכשיו אתם בונים את היסודות, שווה להשקיע.

ערכו חוזים עם הילדים // אסתי זקהיים

בבית אנחנו חיים על פי הסכמים. יש לנו ברית, חוקים ותקנות ואנחנו עורכים ישיבות ומנסחים את ההסכמים, אני מוציאה אותם בארבעה עותקים וכולם חותמים עליהם ואז אני מפזרת אותם בכל הבית, כדי שנראה אותם כל הזמן. למשל כרגע יש לנו על המחשב הסכם שאומר ככה: 1. לא מחקים אחת את השנייה כי זה מעליב. 2. בשום אופן לא צועקים. 3. בשום אופן ובשום פנים לא מדגדגים אחת את השנייה, בעיקר לא בזמן עמידות ידיים וגשר, ולא צובטים בטוסיק. 4. לא להרביץ, לא להרים יד ולא לאיים. 5. במקרה שאנחנו לא שולטות בעצמנו ולא מצליחות לא להתרגז ולא לרתוח, אנחנו הולכות לפסק זמן בחדר ורק כשנרגעות יוצאות ומנסות לדבר. 6. אם אחת לא יודעת לעבור לסדר היום על כל הנ"ל, כל זמן הטלוויזיה, הבילויים ושאר הזכויות מבוטלים. 7. אנחנו חלק ממשפחה, ובמשפחה עוזרים זה לזה. עכשיו כשאבא לא יהיה חודש תפקידנו לעזור לאימא. במהלך החופש נעמה ותמרה יוצאות עם הכלב בבוקר, אימא בצהריים ואוריאל בערב. במשך כל השנה, אוריאל אחראי בשישי בבוקר ונעמה ותמרה – בשבת בבוקר. 8. הילדים אחראים על סידור הסלון בסוף היום. 9. בשישי עוזרים לערוך, עוזרים להוריד כלים ולהביא את האוכל מהפלטה של שבת.

אני לא אוהבת להנחית פקודות, בעייתית בגבולות ובהצבתם לעצמי ולילדים, ולא יכולה להגיע הביתה ולהתחיל לפזר הוראות. ברגע שהם לא מקשיבים לי, מאחרים לישון והבוקר הופך סיוט בעקבות המחדל בערב, אני נהיית מפלצת צעקנית ודוחה, יורקת אש, מאוד לא נחמדה וזה לא טוב לאף אחד. הדרך היחידה שבה אני יכולה לנהל את חיי ואת חיי המשפחה היא באמצעות הסכמים. אחרי שכולם חותמים, אני רגועה ואז אני יכולה להתנהל כי יש לי אישור. בגלל שכולם חותמים עליהם, יש לי את הלגיטימציה להגיע ולהגיד: "אוקיי, סגרנו שבשש וחצי אתן מפסיקות לצפות בטלוויזיה", והן עושות את זה. אני יכולה לעשות הכל. אנחנו עושים הסכמים חדשים לפי הצורך. אני צריכה את ההסכמים האלה דווקא בגלל שאני לא בן אדם נוקשה וקל לי לאבד שליטה בסדר היום. כשסדר היום קבוע ורגוע אני מרגישה בטוחה יותר לנהל את זה, ויש מקום לוויתורים לפעמים. המסגרת נותנת לכולנו חופש.

אסתי זקהיים היא שחקנית, מנחת קבוצות, מורה, פעילה חברתית ואם לשלושה. הצגה חדשה בכיכובה, "לא בבית ספרנו", עלתה החודש בצוותא

איור: יוליה סמילנסקי
איור: יוליה סמילנסקי

תרגלו איתם נסיעה באוטובוס מגיל צעיר. כך כשתהיו מוכנים לשחרר, תוכלו להיות בטוחים שהם יודעים בדיוק מה לעשות ותיפטרו ממטלת ההסעות המעיקה.

אל תתנו לילדים לנהל אתכם // אריאלה רביב

יודעים מה אחד הדברים החשובים ביותר שחשוב לזכור בקשר לילדים? שככל שהם יותר צעירים, הם יותר סתומים. אני יודעת שהילדים שלכם הם יצירה חד פעמית ושיש להם אמירות מדהימות שמעידות על תבונה מופלאה. זה לא משנה. תקשיבו לי – הם סתומים. משום מה הורים מתעקשים להתייחס ליצורים בגובה פחות ממטר כאל ישויות שוות להם בתבונתם, שלדעתם יש משקל שווה לזו שלהם. שטויות. איך אני יודעת שאנחנו יותר נבונים מהם? אנחנו כבר יודעים לנגב לבד את התחת, הם עדיין מחרבנים על עצמם.

לא משנה כמה הם מתעקשים, כמה הטיעונים שלהם נשמעים סבירים וכמה הם מקסימים, בינתיים אנחנו יודעים יותר. אנחנו אמורים ללמד אותם. אנחנו מתווים את הדרך. תשכחו כל מה שאמרו לכם על אינטואיציות של תינוקות וילדים, על זה שהם יודעים הכל, על זרימה ועל זה שצריך לתת לילד להחליט. שום דבר טוב לא יוצא מזה. קבלו כלל אצבע: כל עוד הם לא יודעים לנגב כמו שצריך, אנחנו מחליטים.

אריאלה רביב היא בלוגרית, עורכת ומתרגמת. אימא לשתי גאונות סתומות

אין כמו דוגמה אישית – כי לדבר על חברות טובה ועל מעשים טובים כולם יכולים, אבל כשהם רואים את הדרך שבה אתם בוחרים להתנהל מול העולם, זה בסופו של דבר מה שמחלחל אליהם.

תנו לילדים שלכם לקרוא מגיל מוקדם // גלית דהן קרליבך

אי אז, באמצע שנות ה־80, הגננת פערה עיניים מול אימא שלי. "נכשלתי!", היא ייבבה אחרי שעיניה חזרו לגודלן המקורי והחלה לפרט: "את החימר היא שוב שברה, לפינת הבובות היא לא מוכנה לגשת, ואפילו הקשקוש בלבוש שלה לא נראה משהו, ושוב, שוב היא הגיעה למדף".
"מה את אומרת?", נבהלה הורתי והוסיפה: "אבל מה עושים?" .
"מוביילים, תלית לה מוביילים בחדר כדי שיסיחו את דעתה?", שאלה הגננת.
"תליתי". אמרה אמי.
"וגם בריסטולים וקרפים ומספריים ודבק?".
"כל מה שאמרת!".
"תסלחי לי גברת דהן, אבל את משקרת", אמרה הגננת בקול נוקשה. "כן, אל תסתכלי עליי ככה, את משקרת. את יודעת מה קרה היום בדיוק כשהמפקחת הגיעה?".
אימא שלי שתקה.
"היא אחזה בעיפרון". השתנקה הגננת. "בין אגודל ואצבע! בזבזה את כל המוטוריקה על אל"ף־בי"ת. ועכשיו, גברת דהן, תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שלא עשית כלום".
"כלום!" נשבעה אמי, "זה במקרה…".
"במקרה? כלומר התפלק לה האל"ף־בי"ת משום מקום?", קראה הגננת. "והייתי שמחה לדעת איך במקרה מצאתי באגרוף הקטן שלה פתק שכתוב עליו 'משעמם'. איך?!".

אימא שלי נשכה שפתיים והגננת רק אמרה בקול קטן: "אני כבר לא יודעת מה לעשות. יש פה עניין של צרכים רגשיים. אקרא שוב לאלכס שיגביה את מדף הספרים עוד קצת ואחר כך אחשוב למי לדווח".

גם 30 שנה לאחר מכן, כשבתי הסתערה על עולם המילים באדיבותה של אמה הפושעת, גיליתי שמשרד החינוך בשיתוף סוללת פסיכולוגים ויועצים טורחים על הכנת כתב אישום הכולל סעיפים רבים החל ב"אי הכרה בצרכיו הרגשיים של הילד" וכלה ב"הרס המוחלט של עולמו הדמיוני והבדיוני בשופל אימתני המורכב מתלי מילים".
ובכן, כבוד השופטים, כנסת יקרה, אנחנו, הנאשמים, מבקשים לשטוח את טיעונינו בפניכם.
כמשתייכים לעם הספר, נזכיר כי במשך מאות בשנים למדו ילדי ישראל לקרוא ולכתוב בגיל 3. זה עבד יפה עד שאמריקה הגדולה החליטה שהגיל המומלץ לתחילת הקריאה הוא גיל 6. באשר להרס הדמיון נזכיר כי הדמיון, בניגוד לחימר, אינו מתפורר בקלות שכזאת. כל כך חזק הוא עד שאפילו הרמב"ם בבואו להשמיץ את ה"כוח המדמה" נאלץ להשתמש בטיעון הלקוח מעולם הדמיון שהוא "כמו ספינת ברזל רצה באוויר…".

להלן המלצות הנאשמים:

1. קראו לילדיכם מרגע לידתם. האוזן האנושית מבקשת סיפור בכל עת.

2. מצאתם את עצמכם פעם פונים לספרן ומבקשים ספר דידקטי בעל מוסר השכל? לא? אז למה לעשות את זה לילדכם? "גילגי", "המומינים", "פו הדוב" ועוד הם רק כמה דוגמאות לספרים נפלאים, מצחיקים ומעוררי השראה, ולא דידקטיים.

3. קלאסיקות, כי אין תחליף לדבר האמיתי. "פו הדוב" הוא "פו הדוב" המלא שנכתב על ידי א"א מילן ולא באדיבותם של אולפני דיסני. אז בשנים הראשונות רק אתם תצחקו מהשטויות של פו וחזרזיר. בשנה הרביעית הזאטוט יצטרף אליכם בחדווה רבה.

4. ביקור בספרייה. אל תסתפקו בלקנות ספרים, לכו ותנו להם לבחור (כן, גם את הספר המזעזע עם הנצנצים הוורודים).

5. לאמיצים בלבד: סעו לשכונת גאולה בירושלים. באחת מחנויות הספרים הרבות המצויות שם בקשו מהמוכר את "ספר המסורה" – הספר בה"א הידיעה ללימוד אל"ף־בי"ת בשיטה המסורתית והטובה. ואם, תשאלו, הילד יתחיל לקרוא ויגיע לכיתה אל"ף כשהוא יודע קרוא וכתוב, רחמנא לצלן? לא להיבהל. יהיה מעניין לראות מה יעשה משרד החינוך בכל הזאטוטים יודעי הספר שנחתו עליו כבר בכיתה אל"ף. אולי יהיו לו רפורמות מעניינות נוספות. לכו תדעו.

גלית דהן קרליבך היא סופרת ירושלמית שצרכיה הרגשיים נגזלו ממנה בטרם עת. ככזו חיברה את הספרים "אחותי כלה והגן נעול", "קצה" ו"ערפילאה" – שזיכה אותה בפרס אקו"ם ע"ש דבורה עומר לשנת 2013

איור: יוליה סמילנסקי
איור: יוליה סמילנסקי