חגיגה ויזואלית, קומיקס, דיסני, פופ. כמעט שכחנו שזו אופרה

לזמרי אופרה יש נטייה לעמוד במקום ולשיר אל הקהל. גם בסצנות אהבה הטנור והסופרן לרוב אינם פונים זה אל זו ומביטים בעיניים, אלא שרים את אהבתם לקהל. זה נובע מכך שהתפקידים שלהם מאתגרים ווקאלית יותר מכל סוג אחר של שירה, וגם משמרנות בבימוי. כתוצאה מכך החוויה הבימתית באופרה היא לא פעם סטטית ומאולצת. "חליל הקסם" מוסיפה אתגרים משלה: לצד כמה מהאריות היפות ביותר שהולחנו מעולם, יש באופרה של מוצרט מ-1791 גם לא מעט דיאלוגים מדוברים שפוגמים ברצף המוזיקלי. השילוב (החורק) בין רעיונות פילוסופיים, פנטזיה ורוח שטות, הופכים אותה לאחת האופרות הפופולאריות ביותר בעולם, ועם זאת אפשר בקלות לפספס את האיזון הנכון ביניהם.

ההפקה בבימויו של בארי קוסקי האוסטרלי, שהגיעה לאופרה של תל אביב אחרי שכבשה את במות העולם, מציעה פתרונות ייחודיים לכל אתגרים הנ"ל, והתוצאה משמחת את העין. קוסקי בעצם ביטל את הבמה, והציב עליה מסך קולנוע שעליו מוקרן סרט אנימציה המהווה תחליף לתפאורה. הזמרים נעים בתחתית המסך או גחים מתוכו, עומדים על מדפים בגבהים שונים שיוצאים וחוזרים בחזרה. כך הם יכולים לעמוד מול הקהל ולשיר כמו שהם רגילים, בעודם מוקפים תנועה בלתי פוסקת. לא פעם הם מתואמים עם הדימויים שמוקרנים מאחוריהם – מושיטים יד ללטף חתול שחור או לדקור לב וירטואלי. 

האנימציה, שנוצרה על ידי סוזנה אנדראדה ופול באריט הבריטים, משלבת השראות ממקורות שונים, שהבולט בהם הוא הקולנוע האילם של שנות העשרים, בעיקר זה שנוצר בהוליווד ובגרמניה. זה מאפשר לקוסקי להחליף את הדיאלוגים המדוברים בכתוביות על המסך, ואלה מלוות בנגינת פסנתר. לצורך כך יובאו לכאן צלילים מהפנטזיות של מוצרט לפסנתר סולו, וזה משתלב נהדר (וגם קצת מקצר את המופע, שנמשך כשעתיים וארבעים דקות כולל הפסקה).

אנימציה מסחררת. חליל הקסם (צילום: יוסי צבקר)

מקורות השראה נוספים הם פופ ארט, קומיקס, מופעי צלליות נוסח המזרח הרחוק, הכוריאוגרפיות הקליידוסקופיות של בזבי ברקלי, דיסני (הפילים הוורודים מסצנת השיכרות של דמבו מעופפים אל תוך ההזיה של פפגנו) ועוד ועוד. לא כל קטעי האנימציה קולעים באותה מידה, אבל הם מתחלפים תדירות. אהבתי במיוחד את העיצוב של מלכת הלילה כעכבישה אדירה, את שלושת הילדים (בגילומן של ילדות) שהופכים לפרפרים מעופפים, ואת מרבד הפרחים שעוטף את פמינה ופפגנו. שטף הדימויים מעצים את חוסר ההומוגניות של הסיפור, הפרום מלכתחילה. מי שלא מכיר אותו עשוי לא להבין מה קורה. אבל זה מחיר ראוי בעבור החגיגה הוויזואלית.

על מה בעצם הסיפור? יש נסיך בשם טמינו שבורח מנחש אימתני ושלוש גבירות שמצילות אותו ונדלקות עליו. ויש מלכת לילה רשעה שמגייסת את הנסיך הגיבור לכאורה להציל את בתה החטופה פמינה מידיו של זרסטרו, הכהן במקדש איריס ואוזיריס. עוד לפני זה הגברות נותנות לטמינו תמונה של פמינה והוא מיד מתאהב בה עד כלות. לטמינו מצטרף צייד הציפורים פפגנו שחולם על בת זוג, ועל אוכל ושתיה כרצונו. כששני הגברים מגיעים למקדש של זרסטרו מתברר להם שהוא חטף את פמינה כדי להצילה מאמה, אבל הוא לא בדיוק דואג לגונן עליה מפניו של משרתו מונוסטטוס, שמנסה לאנוס אותה.

חגיגה ויזואלית. חליל הקסם (צילום: יוסי צבקר)

איכשהו פפגנו נתקל בפמינה, וכשהוא מספר לה על הנסיך שמאוהב בתמונה שלה היא מיד מתאהבת בו בלי לראות אותו. אחר כך טמינו ופפגנו עוברים סדרה של מבחנים באש ובמים. הם צריכים לשתוק עד סופם, וזה מטריף את פמינה שלא מבינה מה קורה ורוצה להתאבד. במילים אחרות – הדמויות הנשיות כאן לא ייזכרו כאייקונים פמיניסטיים (פאת הקארה השחורה שנועדה להעניק לפמינה חזות של פאם פאטאל נוסח שנות העשרים לא ממש תאמה את היותה עלמה ילדותית ומטופשת). בסיום קול התבונה של זרסטרו מנצח, ויש הפי אנד. 

בעבור ותיקי אופרה מה שקובע יותר מכל זה השירות שמקבלת המוזיקה, וההפקה הנוכחית משמחת גם מהבחינה הזו. בערב הפתיחה שבו נכחתי הכוכבת הבלתי מעורערת היתה פמינה בגילומה של אלה וסילביצקי הישראלית, שניחנה בקול יפה, חזק ועשיר, ושלטה היטב בכל צליל. אהבתי גם את שירתו של ארון בלייק האמריקאי, שהפגין טנור ערב וגברי בתפקיד טמינו. הבריטון הישראלי עודד רייך שר יפה את להיטיו האהובים של פפגנו, אבל זה נועד להיות תפקיד גונב הצגה והופעתו הבימתית בדמות הדיוניסית (עם כובע שטוח של בסטר קיטון) לא היתה חיננית דיה למלאכת הגניבה. 

שלל מקורות השראה. חליל הקסם (צילום: יוסי צבקר)

בתפקידי המשנה, אלינור זון, טל ברגמן והגר שרביט היו נהדרות יחד כשלושת הגברות, וגם שלושת הילדות נעמי בן שחר, סופי סחנוב ויעל בן אסרף שרו ממש יפה. חבל שבאטה ריטר האוסטרית גילמה את מלכת הלילה עם קול שטוח וחסר גוונים. את ההתרוצצויות הקוליות הווירטואוזיות בשיאה של האריה המפורסמת שלה היא דווקא ביצעה היטב, אבל פרט לכך שירתה היתה לא מספקת. וטאראס ברז'אנסקי האוקראיני ממש צרם לי באוזן בתפקיד זרסטרו. התזמורת הסימפונית ראשון לציון בניצוחו של דויד נמרוד פפר (שגם מנגן בפסנתר) נשמעה טוב פרט לכמה פספוסים של כלים בודדים, ורציתי לשבח במיוחד את נגינתה היפה של עדי מנצל בקטעי הסולו של החליל שבכותרת.

לפי הדיווחים ההפקה של קוסקי, שהוצגה לראשונה ב-2012 באופרה הקומית של ברלין זכתה מאז לכ-700 אלף צופים ברחבי העולם. בדרכי הביתה נתקלתי ברחוב באנשים שזאת היתה חוויית האופרה הראשונה שלהם והם יצאו ממנה נרגשים. אני מניחה שכמותם יהיו עוד רבים.

"חליל הקסם", האופרה הישראלית, פרטים והזמנת כרטיסים כאן